First Treatise on Unity
מתוך חובות הלבבות · רבנו בחיי אבן פקודה
בבאור אופני חיוב יחוד האל יתברך בלב שלם. וזה פתח השער: אמר המחבר כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפנות דתנו ושרשיה מצאנו יחוד האלהים בלב שלם שרשה ויסודה שהוא השער הראשון משערי התורה וביחוד יפרד המאמין מן הכופר והוא ראש אמתת הדת. ומי שנטה ממנו לא יתכן לא מעשה ולא תתקיים לו אמונה.
ומפני זה היה תחלת דברי האלהים אלינו על הר סיני (שמות כ׳:ג׳) אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳ והזהירנו אחר כן על יד נביאו באמרו (דברים ו) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד.
וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו ותראה היאך נעתקו בו דבריו מענין לענין וכלל עשרה ענינים כנגד עשרת הדברות,
והוא שצונו להאמין בבורא יתברך באמרו שמע ישראל ה'. ולא התכוון בכאן באמרו שמע לשמע האזן אך התכוון לאמונת הלב כמו שאמר הכתוב (שמות כד) נעשה ונשמע (דברים ו) ושמעת ישראל ושמרת לעשות וגו׳ וכל מה שבא על הדרך הזה בלשון שמיעה לא התכוון בו כי אם להאמין ולקבל.
ואחרי אשר חייבנו להאמין באמתת מציאותו חייבנו להאמין שהוא אלהינו כמו שאמר אלהינו ואחר כן חייבנו להאמין כי הוא אחד אמת כמו שאמר ה׳ אחד.
ואחר שחייבנו להאמין ולקבל שלשה הענינים האלה אשר זכרנו נעתק מהם אל מה שאנו חייבין לחבר אליהם והוא אהבת האל בלב שלם בסתר ובגלוי בנפשנו ובמאודנו כמו שאמר (שם) ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ואני עתיד לבאר הענין הזה בשער אהבת האל בעזר הצור.
ואחר כן נעתק מהם להזהיר על חובות הלבבות באמרו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ר״ל שתדביקם אל לבך ותאמין בם במצפונך.
ואחר כן נעתק מהם אל מצות האברים שהם כוללים הידיעה והעשיה כמו שנאמר ושננתם לבניך,
ודברת בם שאם לא יהיה לך בן אל תשים הבן עילת קריאתך אותם.
ואחר כן אמר בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך שאין נמנע מן הלב ומן הלשון מה שהם חייבין בו כמו שאפשר לנמנע משאר האברים כאשר הקדמנו מחיוב מצות הלבבות תדיר בפתיחת הספר הזה.
וכל זה להזהיר על מה שהקדים במאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך שתהיה רגילות לשונו בהם תמיד מביאה לידי זכרון הלב ולא יפנה לבבו מזכור האלהים תמיד. וזה דומה למה שאמר דוד המלך ע״ה (תהלים טז) שויתי ה׳ לנגדי תמיד ואמר הכתוב (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
ואחר כן נעתק מחובות האברים אל מה שיש בו מעשה בלבד ושמהו ג׳ חלקים באמרו וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך והם תפלה של יד ותפלה של ראש והמזוזה וכלם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלב שלם ולכסוף לו וכמו שאמר הכתוב בחקי זכרון אהבת האוהבים (שיר השירים ח) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגומר ואמר (שם א) צרור המור דודי לי בין שדי ילין. ושם אותם שלשה כדי שיהיו חזקים וקיימים יותר כאשר אמר החכם (קהלת ו) והחוט המשלש לא במהרה ינתק.
והפרק הזה כולל עשרה ענינים חמשה מהם רוחניים וחמשה מהם גשמיים.
והרוחניים תחלתם שהבורא נמצא והב׳ שהוא אלהינו והג׳ שהוא אחד והד׳ שנאהבהו והחמישי שנאהב אותו בלב שלם.
והחמשה הגשמיים תחלתם ושננתם והשני ודברת בם והשלישי וקשרתם לאות וגו׳ והרביעי והיו לטוטפות וגו׳ והחמישי וכתבתם על מזוזות וגו'.
וארז״ל למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. ועל כן ראיתי להקדים שער היחוד על שאר שערי הספר הזה.
וצריך שאבאר עתה מענין היחוד בלב שלם עשרה ענינים.
הראשון מה גדר היחוד בלב שלם
והשני על כמה חלקים מתחלק ענין היחוד
והשלישי אם נתחייב לחקור עליו בדרך העיון אם לא
והרביעי איך דרך מחקרו ומה אנו צריכין לדעת תחלה קודם שנחקור על היחוד
והחמישי לברר ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם בורא בראו מאין
והששי היאך נביאם לקיים מציאות הבורא
והשביעי להביא ראיות שהוא אחד
והשמיני לבאר עניני האחד העובר והאחד האמת
והתשיעי שהאל יתברך אחד אמת ואין אחד אמת זולתו
והעשירי במדות האלהיות המושכלות והכתובות והפנים אשר יתבאר מהם לקיימם לו ולהרחיקם ממנו:
אמר המחבר
בגדר יחוד האלהים בלב שלם הוא שיהיו הלב והלשון שוים ביחוד הבורא ית׳ אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמתת אחדותו מדרך העיון מפני שיחוד האלהים מתחלק במדברים כפי התחלקות הכרתם והבנתם.
מהם מי שמיחד אותו בלשונו בלבד והוא שישמע ב״א אומרים דבר והוא נמשך אחריהם מבלי דעת ענין מה שהוא אומר.
ומהם מי שמיחדהו בלבו ולשונו ויבין ענין מה שהוא אומר מדרך הקבלה שקבל מאבותיו ואיננו יודע בירור מה שקבל מהענין ההוא.
ומהם מי שמיחדהו אחר שיבין מדרך הראיות אמתת הענין אך יחשבנו במחשבתו כשאר האחדים הנמצאים ויבא להגשים הבורא ולהמשילהו בצורה ובדמות מפני שאיננו יודע אמתת יחודו וענין מציאותו.
ומהם מי שמיחדהו בלבו ולשונו אחר שיבין ענין האחד האמת והאחד העובר ויביא ראיות על ברור מציאותו ואמתת יחודו וזהו החלק השלם בענין היחוד.
על כן אמרתי בגדר היחוד השלם שהוא השוואת הלב והלשון ביחוד הבורא אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת אופני אמתת אחדותו מדרך העיון:
אמר המחבר אך על כמה פנים מתחלק יחוד הבורא. אומר. מפני שפשטה מלת יחוד בדברי אנשי היחוד הרגילו בה הרבה בלשונם ובמלותם תמיד עד אשר שבה אצלם ממלות התימה על הטוב ועל הרע,
והם משתמשים בה בחרדתם לצרה גדולה להגדילה ולהפליא ענינה ואינם מעלים על מחשבתם להבין אמתת ענין מה שיעבירו על לשונם מן הסכלות והעצלות והם חושבים כי ענין היחוד נגמר להם כאשר נגמרה מלתו ולא ירגישו כי לבותם ריקים מאמתתו ומצפוניהם נעורים מענינו מפני שמיחדים אותו בלשונם ובמליהם ויחשבוהו בלבבם יותר מהאחד וידמוהו במצפונם בדמות שאר האחדים הנמצאים ויספרו אותו במדות לא תאותנה לאחד האמת בעבור שאינם יודעים ענין האחד האמת וענין האחד העובר אלא הסגולה מאנשי היחוד שהעמיקו בחכמה והבינו ענין הבורא והנברא וחוקי האחד האמת ומה שהוא מתבודד בו.
ואמת אמר הפילוסוף באמרו לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחלת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה אבל זולתם, עובדים זולתו, מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב.
ובעבור זה מתחלק היחוד כפי התחלקות דעות בני אדם ויתרון הכרתם על ארבעה חלקים:
תחלתם יחוד האל בלשון בלבד והמעלה הזאת היא המעלה אשר יגיע אליה הקטן והפתי אשר איננו יודע ענין האמונה ואין אמתתה קבוע בלבו.
והחלק השני הוא יחוד האל בלב ובלשון ע״י הקבלה מפני שהוא מאמין במי שקבל מהם ואיננו יודע אמתת הענין מצד שכלו ותבונתו והוא כעור הנמשך אחרי פקח ואפשר שיקבל ממקבל כמותו והוא כחברת עורים שם כל אחד מהם ידו על שכם חבירו עד שהגיעו אל הפקח אשר בראש החבורה שמנהיגם שאם יפשע הפקח הזה בהם ויתעלם מהם ולא יזהר בשמירתם או אם יכשל אחד מהם או יקרהו מקרה. יקרה לכל המקרה ההוא ויתעו מני דרך ואפשר שיפלו בבור או בגומין או שיכשלו בדבר שימנעם מלכת.
וכן המיחד מצד הקבלה אין בוטחין בו שלא יבא לידי שיתוף שאם ישמע דברי המשנים וטענותם אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר ומפני זה אמרו רז״ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס.
והחלק הג׳ מחלקי היחוד הוא יחוד הבורא בלב ובלשון אחר שיוכל להביא עליו ראיות על אמתת מציאותו כדרך העיון מבלי דעת ענין האחד האמת והאחד העובר. וזה דומה לפקח שהוא הולך בדרך והוא רוצה ללכת אל ארץ רחוקה והדרך מתחלקת לדרכים רבים מסופקים ואיננו יודע ומכיר הדרך הנכונה אל העיר אשר שם מגמתו אליה אע״פ שהוא יודע אותו הצד ואותה הפאה,
והוא יגע למאד ואיננו מגיע אל חפצו מפני שאינו יודע הדרך כמו שאמר הכתוב (קהלת י) עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר.
והחלק הרביעי הוא יחוד האלהים בלב ובלשון אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות וזהו החלק השלם והחשוב שבהם והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא באמרו (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים וגומר:
אך לדעת אם אנו חייבין לחקור על היחוד בדרך העיון אם לא, אומר, כי כל מי שיוכל לחקור על הענין הזה והדומה לו מן הענינים המושכלים בדרך הסברא השכלית חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו.
וכבר הקדמתי בתחלת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב הענין מה שיש בו די והמתעלם מחקור הרי זה מגונה ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה והוא דומה לחולה שהוא בקי בחליו ובדרך רפואתו סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא לדעת אם הוא מתעסק בעניניו על דרך נכונה אם לא והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו. וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.
והראיה שההשבה אל הלב הוא עיון השכל הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו׳ ואמר דוד המלך ע״ה (דה״א כח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה׳ וגו׳
ואמר (תהלים ק) דעו כי ה׳ הוא האלהים וגו׳
ואמר (שם נא) אשגבהו כי ידע שמי ואמר (ירמיהו ט׳:כ״ג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי ואמרו רבותינו ז״ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ואמרה תורה (דברים ד) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו׳
וא״א שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמתת תורתנו ואומן אמונתנו. וכבר הבטיחנו יוצרנו לגלות מסך הסכלות מעל שכלם ושיראה כבודו הבהיר לאות לנו על אמתת תורתנו כאשר אמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך וגו׳ ואומר (שם ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ וגו'.
וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה שאנו חייבין לעיין במה שנוכל להשיג בירורו בדעתנו:
אך איך דרך המחקר על אמתת היחוד ומה שאנו צריכין לדעתו קודם שנחקור על היחוד אומר,
כי כל דבר שמבקשים לדעת אותו כשמסתפקים במציאותו צריך לשאול עליו תחלה אם הוא נמצא אם לא וכשתתברר אמתת מציאותו צריך לחקור עליו מהו ואיך הוא ולמה הוא. אך הבורא יתעלה אין אדם רשאי לשאול עליו אלא באם הוא בלבד. וכשתתברר מציאותו בדרך העיון נחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וכאשר יתברר לנו שהוא אחד נחקור על ענין האחד ועל כמה פנים יאמר אחד ובזה יתקיים לנו היחוד השלם כמו שאמר הכתוב (דברים ו) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד.
על כן אנחנו חייבים לחקור תחלה היש לעוה״ז בורא אם לא. וכאשר יתברר לנו שיש לעולם בורא בראו וחדשו נחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד וכשיתברר כי הוא אחד נחקור על ענין האחד העובר והאחד האמת. ומה שצריך לספר בו על הבורא מענינו ובו ישלם ענין היחוד בלבנו ויגמר במחשבתנו בעז״ה:
אך ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם הזה בורא בראו מאין הן שלש הקדמות.
אחת מהנה כי הדבר אינו עושה את עצמו.
והשנית כי ההתחלות יש תכלית למספרן וכיון שיש תכלית למספרן יש להן ראשון שאין ראשון לפניו.
והשלישי כי כל מחובר מחודש.
וכאשר תתקיימנה אלה השלש הקדמות תהיה התולדה מהן למי שידע להשתמש בהן ולחברן כי יש לעולם בורא בראו מאין כמו שיתבאר ממה שאנו עתידין לבארו בע״ה.
והראיה על בירור אלו הג׳ הקדמות הוא מה שאספר.
והוא שנאמר כי כל נמצא אחר שלא היה איננו נמלט מאחד משני דברים אם שהמציא הוא את עצמו או שהמציא אותו זולתו.
וכל מה שנחשוב עליו שהוא עשה א״ע לא ימלט ג״כ מא׳ משני דברים אם שעשה א״ע קודם הויתו או אחר הויתו,
ושניהם אי אפשר כי אם נאמר שעשה א״ע אחר הויתו לא עשה כלום שלא היה צריך לעשות עצמו מפני הקדמת הויתו למעשהו א״כ לא עשה כלום.
ואם נאמר שעשה את עצמו קודם הויתו בעת ההיא היה אפס ואופס והאפס לא יהיה ממנו מעשה ולא הנחה כי האפס לא יעשה דבר ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו בשום פנים,
והתבררה ההקדמה הראשונה אשר הקדמנו:
ובירור ההקדמה השנית הוא על הדרך הזה,
שכל מה שיש לו תכלה יש לו תחלה כי כבר נתברר שכל מה שאין לו תחלה אין לו תכלה מפני שא״א להגיע בדבר שאין לו תחלה אל גבול שיעמוד האדם אצלו,
ומה שנמצא לו אחרית נדע כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין לו תחלה וכל אשר נעמוד על תכלית מההתחלות הנמצאות בעולם נדע כי היה להם ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין לה תחלה. כי אין התחלות מבלי תכלית לתחלתם.
ועוד מן הידוע כי כל מה שיש לו חלק יש לו כל כי אין הכל כי אם כלל חלקיו ולא יתכן להיות חלק למה שאין לו תכלית כי גדר החלק אינו כי אם שיעור נפרד משיעור כי שיעור הקטן סופר את הגדול כאשר זכר אקליד״ס בתחלת המאמר החמישי מספר השיעור.
ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תכלית בפועל ונפריש ממנו קצתו יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קודם מבלי ספק ואם יהיה השאר מאין תכלית יהיה דבר שאין לו תכלית גדול מדבר שאין לו תכלית והוא מה שא״א.
ואם יהיה לשאר תכלית אם נוסיף עליו החלק המופרש ממנו והוא יש לו תכלית יהיה הכל דבר שיש לו תכלית. וכבר היה בתחלת דברינו מאין תכלית. וא״כ יהיה בתכלית ומאין תכלית וזה הפך שא״א להיות ולא יתכן להפריש ממה שאין לו תכלית חלק כי כל מה שיש לו חלק יש לו תכלית מבלי ספק,
וכשנחלק ממה שיצא אל גדר ההויה בעולם מן האישים מימי נח עד ימי משה ע״ה במחשבתנו יהיה חלק מכל אישי העולם והוא מגיע עד תכלית א״כ הכל הוא מגיע אל תכלית מספר. וכיון שכל העה״ז מגיע עד תכלית צריך שיהיו תחלותיו מגיעות עד תכלית מספר והדין נותן שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו וצריך בעבור זה להגיע התחלות בראשיתם כאשר הקדמנו:
ובירור ההקדמה השלישית שנאמר כי כל מחובר מורכב מבלי ספק מדברים יותר מאחד והדברים ההם אשר חובר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית וכן צריך שיהיה מחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית,
והקדמון הוא שאין לו עילה ומה שאין לו עילה אין לו תחלה ומה שאין לו תחלה אין לו תכלה ומה שיש לו תחלה איננו קדמון וכל מה שאינו קדמון הוא מחודש מפני שאין בין הקדמון והמחודש אמצעי שיהיה לא קדמון ולא מחודש א״כ כל מחובר איננו קדמון ועל כל פנים הוא מחודש וכיון שנתבררה ההקדמה השלישית אשר זכרנו נתקיימו השלש הקדמות:
אך על איזה פנים נשתמש בההקדמות אשר זכרנו בברור מציאות הבורא יתעלה הוא.
כאשר נשתכל בעולם הזה נמצאהו מחובר ומורכב אין חלק מחלקיו מבלי חבור וסדור כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו ושכלנו כבית הבנוי אשר זומן בו כל הצריך לו. השמים ממעל כתקרה והארץ מתחת (ס״א מתוחה) כמצע והכוכבים מסודרים כנרות וכל הגופות צבורות בו כמכמנים כל דבר למה שצריך לו והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו. ומיני הצמחים מזומנים לתועלתו ומיני החיות משתמשים להנאתו כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים ח) תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים.
וסדר זריחת השמש ובואה להעמיד עתי היום והלילה ועליתה וירידתה להמציא הקור והחום והקיץ והחורף מעניני הזמנים ותועלותיהם ושנותם תמיד על סדור א׳ מבלי הפסק כדכתיב (איוב ט) האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום וכתיב (תהלים קד) תשת חשך ויהי לילה וגו'.
וסבוב הגלגלים אשר תנועותם מתחלפות והכוכבים והמזלות על הנהגה משוערת ומשקל מכוון לא יזח ולא ישתנה והכוונה בכל דבר ממנו כוונת תועלת ותקנה למדברים כמו שאמר שלמה ע״ה (קהלת ג) את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם וגו׳ ואמר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים,
וכל זה חבורו והרכבתו נראים בכלו ובמקצתו, וכשנעיין בצמחים ובבעלי חיים נמצאם מחוברים מהיסודות הארבעה והם האש והרוח והמים והעפר והמה נחלקים ונפרדים,
ואין בנו יכולת לחברם החבור הטבעי מפני שמקצתם משתנה אל קצתם וקצתם כנגד קצתם ואם נחבר דבר מהם הם ממהרים להשתנות ולהתחלף. אך החבור שחברה אותו התולדה הוא חבור מתוקן וקיים עד עת קץ.
וכבר חשבו קצת הפילוסופים כי הגלגלים והכוכבים והאישים העליונים הם מתולדת האש. ודומה לזה מ״ש דוד ע״ה (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט ובזה ראיה על המחשבה הזאת ואיננה תולדה חמישית כאשר חשב אריסט״ו.
וכיון שהנמצאות הוות מן היסודות ומחוברות מהם וידענו כי לא נמזגו מאליהן ולא נתחברו בטבען מפני המחלוקת שביניהם עלה בדעתנו ונתברר בנפשותינו כי מחברם זולתם וקושרם בלעדיהם ומרכיבם כנגד טבעם על כרחם. הוא בוראם ית׳ אשר תקן קשורם ותכן חבורם.
וכאשר נחקור על היסודות הארבעה נמצאם מחוברים מחומר וצורה והמה העצם והמקרה,
והחומר שלהם הוא החומר הראשון אשר הוא שרש היסודות הארבעה והחומר וההיולי שלהם.
והצורה היא הצורה הראשונה הכללית אשר היא שורש כל צורה עצמית וכל צורה מקרית כחום וכקור וכלחות וכיובש והכובד והקלות והתנועה והמנוחה והדומה להם,
וההרכבה והחבור נראים בכל העולם ובכל חלקיו בשרשיו ובענפיו בפשוטו ובמורכבו בעליונו ובתחתונו וצריך ממה שהקדמנו שיהיה כולו מחודש כאשר התברר לנו כי כל מחובר מחודש והדין חייב שנאמין כי העולם מחודש. וכיון שכן הוא ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו. צריך שיהיה לעולם עושה שהתחילו וחדשו.
ומפני שהתברר כי ההתחלות א״א שיהיו מאין תכלית לתחלתם. מן הדין שיהיה לעולם תחלה אין תחלה לפניו וראשון שאין לו ראשון. והוא אשר יצרו וחדשו מאין דבר לא בדבר ולא על דבר,
וכמ״ש הכתוב בעניו הזה (ישעיה מד) אנכי ה׳ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי ואמר (איוב כו) נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה והוא הבורא יתעלה אשר אותו דרשנו ולמצאו כווננו במחשבותינו ושכלנו. הוא הקדמון הראשון אשר אין ראשית לראשיתו ואין תכלית לקדמותו כמו שאמר הכתוב (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון ואמר (שם מא) אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא.
ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו. ומן התימה בעיני איך תעלה בדעת מדבר בעודנו בבריאותו כמחשבה הזאת ואלו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר במאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גנה וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת היה לו להפליא ולהגדיל הרבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסכלות וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים. והוא בחכמה. תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה ואיך יוכל לומר שיהיה מבלי כונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת.
ומן הידוע אצלנו כי הדברים אשר הם מבלי כונת מכוין לא ימצא במאומה מהם סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק שא״א שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואלו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מצוע קולמוס ואומר כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה היינו ממהרים להכזיבו על פניו שאיננו נמלט מכוונת מכוין,
וכיון שזה בעינינו דבר שא״א להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בענינו עד אין תכלית שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול.
וכל מה שהביאונו להעמיד מציאות הבורא יתעלה מצד מעשיו די למי שיבין ויודה על האמת ומספיק בתשובת אנשי הקדמות שאומרים כי העולם קדמון ודחיית דבריהם ואתה דע לך:
אך הראיה שהבורא יתברך הוא אחד. הוא מפני שנתברר לנו בדרך הראיות כי יש לעולם בורא. התחייבנו לחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וצריך שנבאר אמתת אחדותו משבעה פנים:
האחד מהם מצד בחינתנו לעילות הנמצאות כי כאשר נתבונן בהן נמצא מספרן פחות מעלוליהן וכל אשר נחקור על עילות העילות ההן למעלה נמצא מספרן פחות מהן וכל אשר תעלינה יתמעט מספרן עד שיגיע אל עילה אחת והיא עילת העילות.
וביאור זה כי אישי הנמצאים אין תכלית למספרם. וכאשר נתבונן במיניהם הכוללים אותם יהי׳ מספרם פחות מן האישים אשר תחתיהם. כי כל מין מן המינים כולל אישים רבים והמינים יש תכלית למספרם. וכאשר נערוך המינים אל סוגיהם הכוללים אותם יהיה מספר הסוגים פחות ממספרם כי תחת כל סוג מהסוגים מינים רבים וכל אשר יעלו יהיה מספר הסוגים פחות עד אשר יגיעו אל סוגי הסוגים.
וכבר אמר הפילוסוף כי סוגי הסוגים הם עשרה והם עצם וכמה ואיך ומצטרף ואנה ומתי ומצב וקנין ופועל ונפעל,
וכאשר נחקור על עילות אישי מיני עשרת הסוגים האלה נמצאם חמש.
התנועה והיסודות הארבעה שהם האש והרוח והמים והעפר. וכאשר נחקור על עילות היסודות הארבעה נמצאם החומר והצורה והם שנים. וכאשר נחקור על עילתם יהיה מספרם פחות מהם והוא רצון הבורא יתברך ואין מספר פחות משנים אלא אחד א״כ הבורא יתברך אחד על כל פנים,
וכן אמר דוד עליו השלום (ד״ה א כט) לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש וגו׳ ר״ל כי הוא רם על כל רמים ועליון על כל העליונים וראש כל תחלה ועילת כל עילה ועלול:
והשני מצד סימני החכמה הנראים בכל העולם הזה עליונו ותחתונו קפאיו וצמחיו ובעלי חיים אשר בו,
וכאשר נשתכל בו יורנו כי כלו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד והוא שאנו מוצאים אותו על מחלקותיו בשרשיו ויסודותיו מתדמה בתולדותיו ושוה בחלקיו ואותות חכמת הבורא יתעלה נראות בקטני היצירות וגדוליהן מעידות כי הם לבורא א׳ חכם ואלו היה לעולם יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת בחלקי העולם ומשתנת בכלליו ובחלקיו.
ועוד כי אנחנו מוצאים אותו כי הוא צריך בקיומו ותקונו קצתו אל קצתו ואין חלק ממנו נגמר אלא בחלק אחר כצורך קשקשי השריון וחלקי המטה ואברי גוף האדם ושאר המחוברים קצתם אל קצתם בתקונם והשלמתם.
הלא תראה צורך הירח והכוכבים אל אור השמש וצורך הארץ אל השמים ואל המים וצורך בעלי חיים קצתם אל קצתם כי מקצת מיניהם אוכל מקצתם כדורס מן העופות והדגים וחיות השדה וצורך האדם אל הכל ותקנת הכל באדם וצורך הארצות והפלכים והחכמות והמלאכות קצתם אל קצתם,
והחכמה נראית בקטני היצירות וגדוליהם. כי כח החכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכח החכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה יהיה כח החכמה והיכולת נראה בה יותר ותקון הבורא יותר נפלא,
ונראה ממנה וזה יורה כי כולם מחשבות חושב אחד ובורא אחד מפני שהם מתדמים ושוים ונכונים להשלמת סדר העולם והעמדתו כלו בכל חלקיו ואלו היה לו יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת כקצת חלקיו ולא היה צריך קצתו אל קצתו ומפני שהוא חלוק בשרשיו ויסודותיו שוה בתולדותיו ומחברותיו תראה כי מחדשו ומחברו ומנהיגו וחושבו אחד.
ואמר הפילוסוף אין במה שברא האלהים יותר נפלא ממה שברא ורצה לומר כי החכמה בקטן ובגדול מחלקי העולם מתדמה ושוה כמו שאמר דוד עליו השלום בספרו מיני עניני העולם ותכונת ישובו (תהלים קד) מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך ואמר (שם צב) מה גדלו מעשיך ה׳ מאד עמקו מחשבותיך:
והשלישי מפני החדוש הכולל את כל העולם כי הראיות למדו על חדושו. והוצרך בעבור זה שהיה לו מחדש מפני המנע הוית הדבר מאליו וכשאנו מוצאים הויה ויתברר לנו כי היה אחר שלא היה. נדע בעדות השכל השלם שזולתו בראו והמציא הויתו ויצר אותו,
וכיון שהתקיים כי לעולם בורא שבראו וחדשו אין ראוי להעלות על דעתנו שהוא יותר או פחות מאחד שאי אפשר למציאות העולם מבלי בורא אחד ואלו היה אפשר שיעלה בדעתנו שיתקיים העולם בפחות מבורא אחר היינו מעלים על דעתנו כן אך מפני שלא יכולנו להשכיל דבר שיוכל לעשות את זולתו פחות מאחד ידענו ידיעה שאי אפשר לדחותה כי הוא אחד כי הדברים אשר יתבררו מצד הבאת הראיה עליהם ותהיה מציאתם מציאה שא״א לדחותה אין אנו צריכין להעלות על דעתנו שהם יותר ממה שהצורך מביא אליו בהשלמת הדבר שהוא לראיה עליהם.
והדמיון כי בעת שנראה כתב שוה בחבורו וצורות המכתב אשר נכתב בו צורה אחת יעלה בדעתנו מיד כי כותב אחד כתבו וחברו כי הכתב לא יתכן בפחות מכותב אחד ואלו היה יכול להכתב בפחות מכותב אחר היינו חושבים כן ואע״פ שאפשר שיכתבנו יותר מאחד אין ראוי להעלות על דעתנו כן אלא בראיה שתעיד על ברור הדבר מהתחלף צורת המכתב במקצתו והדומה לזה,
ואם היה הדבר כן אין אנו צריכין לדעתו פנים בפנים אם אי אפשר לעמוד עליו מן הצד הזה ועמדו לנו הראיות עליו ממעשהו בסדור כתיבתו במקום ראותנו אותו. וידענו ידיעה ברורה כי כותב אחד נמצא יודע מכתב ויכול לכתוב כתבו ולא השתתף בו עמו זולתו מפני סדר חבורו והשואתו מפני שמעשה שני עושים מתחלף ואיננו שוה ומסודר על ערך אחד ומשתנה בתקונו ותכונתו,
וכן נאמר בבורא יתעלה כי מפני שהיו אותות החכמה בבריאותיו מתדמות ושוות הוצרכנו להאמין כי בורא אחד בראם שאי אפשר למציאות המחודשים מבלעדיו,
ושאיננו דבר נראה בעצם ובמקרה ומפני שאיננו נראה אי אפשר למצאו ולדעתו אלא בדרכי הראיות והבחינות המורות עליו מצד בריאותיו אז תעמוד לנו אמונתנו שהוא נמצא ושהוא אחד קדמון היה ויהיה ראשון ואחרון גבור חכם חי,
ועמדו לנו הראיות עליו במקום עמדנו עליו וראותנו אותו יתעלה מפני שאיננו מענינים הנראים,
על כן הוצרכנו להעלות על דעתנו שבורא אחד בראם כי אי אפשר בלעדיו במציאות המחודשים אך יותר מאחד אפשר בלעדיו ואין צורך אליו על כן מי שיטעון שהוא יותר מאחד לא יתקיימו דבריו אלא בראיה זולת הראיה שהבאנו ואי אפשר להעמידה מפני שהראיות שהן מדרך השכל אינן מכחישות זו את זו,
אך כל הראיות מעידות על אחדותו ומרחיקות ממנו ענין הרבוי והשתוף והדמיון כאשר אמר ה׳ ית׳ (ישעיה מד) היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי ואמר (שם) אני ראשון ואני אחרון ואמר (שם מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו ואמר (שם מה) צדיק ומושיע אין זולתי:
והרביעי שנאמר למי שהוא חושב כי הבורא יותר מאחד לא ימלט שיהיה עצם הכל עצם אחד או שלא יהיה אחד.
ואם יאמר כי העצם אחד אם כן הענין אחד והבורא איננו יותר מאחד.
ואם יאמר כי לכל אחד מהם עצם איננו מעצם אחד נצטרך עכ״פ שיהיה ביניהם הפרש מפני מחלקותם והשתנותם וכל נפרש מוגבל וכל מוגבל יש לו תכלית וכל אשר יש לו תכלית מחובר וכל מחובר מחודש וכל מחודש יש לו מחדש.
ומי שחושב כי הבורא יותר מאחד מצריך שיהיה מחודש וכבר הקדמנו כי בורא העולם קדמון והוא עלת העלות ותחלת התחלות והוא על כל פנים אחד והוא כמ״ש הכתוב (נחמיה ט׳:ו׳) אתה הוא ה׳ לבדך:
והחמישי מצד ענין הרבוי והאחדות והוא שאקליד״ס גדר האחדות בספרו ואמר כי האחדות היא אשר בה יאמר לכל דבר אחד ר״ל כי האחדות קודמת לאחד בטבעה כאשר נאמר כי החום קודם לכל דבר חם ולולא האחדות לא היה נאמר על דבר מהדברים אחד,
והענין אשר אנחנו צריכין להעלות על דעתנו מן האחדות הוא יחידות גמורה ובדידות שאין עמה חבור ולא דמיון בשום ענין ולא רבוי ולא מספר בשום פנים ולא התחבר אל דבר ולא התפרד מדבר,
וענין הרבוי הוא כלל אחדים ולא יתכן שיקדים הרבוי לאחדות אשר ממנה נתרבה. ואם נמצא בשכלנו או בהרגשותינו שום רבוי נדע ידיעה ברורה כי האחדות קדמתו כקדימת האחד המניני לשאר המנין. ומי שיחשוב כי הבורא יותר מאחד יש לו לומר על כל פנים כי האחד קודם לכלם מפני הקדמת האחד למנין ואחדות לרב אם כן הבורא אחד על כל פנים קדמון אין קדמון זולתו כמו שנאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה:
והששי מצד המקרים הדבקים אל כל מתרבה והוא שהרבוי והכלל מקרה נכנס על העצם והוא הכמות והוא יתברך הבורא העצם והמקרה לא תשיגנו מדה ממדותם בעצם כבודו וכאשר התברר כי הבורא התעלה מכל דמיון וערך אל דבר מבריאותיו מן השכל ומן הכתוב והיה הרבוי הנכנס על עצם המתרבה מקרה לא יאות שתשיג עצם כבוד הבורא מדה ממדות הרבוי ואם לא יסופר ברוב הוא אחד על כל פנים מפני שאין בין הרב והאחדות אמצעי א״כ אין הבורא יותר מאחד והוא אחד עכ״פ כמו שאמרה חנה (שמואל א׳ ב) אין קדוש כה׳ כי אין בלתך וגו':
והשביעי כי הבורא אם הוא יותר מאחד יהיה כל אחד מהם יכול לברוא העולם או לא יכול אלא בעזר חברו.
ואם כל אחד מהם יכול הבורא הא׳ נוסף מפני שהאחר יכול ואיננו צריך לזולתו ואם לא ישלם הדבר,
כי אם בהתחברם אין לאחד מהם יכולת שלמה ולא כח גמור מפני שכל א׳ מהם נלאה ומקצר וכ״א מהם חלש וכל חלש יש תכלית לכחו ולעצמו. וכל אשר יש לו תכלית יש לו גבול וכל אשר יש לו גבול מחובר וכל מחובר מחודש וכל מחודש יש לו מחדש.
אם כן החלש אי אפשר שיהיה קדמון מפני שהקדמון לא תקצר ידו מדבר ולא יצטרך לעזר זולתו.
א״כ אין הבורא יותר מאחד ואלו היה אפשר להיות יותר מאחד היה אפשר שתהיה ביניהם מחלוקת בבריאת הברואים ולא היתה נגמרת מהם יצירת הברואים. ובמצאנו כל העולם הזה על סדר אחד ותנועה אחת נמצאת בכל חלק מחלקיו לא נשתנה ועם הדורות נדע שיוצרו ומנהיגו אחד לא ישנה מעשהו ולא יחליף הנהגתו זולתו כמו שאמר (ישעיה מד) ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי וגו'. ואמר דוד (תהילים קי״ט:פ״ט-צ׳) לעולם ה׳ דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד.
ומה שאנו רואים הנהגת הבורא השלמה בברואים כי ההנהגה לא תהיה שלמה מתמדת על ענין אחד אלא בהתיחד אחד בעצה ובהנהגה כמלך במדינה והנפש בגוף.
ואמר אריסט״ו בספרו בענין היחוד אין טוב ברבות הראשים אך הראש האחד ואמר שלמה (משלי כח) בפשע ארץ רבים שריה וגו'.
ובמה שהבאנו בענין הזה די למבין ומספיק בתשובה על הנחת הרבוי כי בהעמידנו האחדות לבורא העולם תדחה טענת כל מי שיאמר שהוא יותר מאחד ואתה דע לך:
אך באור אופני האחד האמתי והאחד העובר,
הוא שהאחד שם נגזר מן האחדות והוא נאמר על שני ענינים. האחד מהם מקרי והוא העובר והשני עצמי קיים והוא האמתי,
והאחד המקרי גם כן הוא על שני ענינים. האחד מהם נראה בו הרבוי והכלל והקבוץ כסוג האחד אשר הוא כולל מינים רבים וכמין האחד הכולל אישים רבים וכאיש הא׳ המחובר מחלקים רבים וכצבא האחד הכולל אנשים רבים,
וכאמרנו כור אחד והין א׳ ורובע א׳ וליטרא אחת וכל א׳ מהם כולל דברים רבים יאמר על כ״א מהם א'. וכל א׳ ממה שהזכרנו נקרא אחד על דרך העברה והוא מפני שהדברים ההם אשר יקבץ אותם השם ההוא שוים בענין א׳ ונקרא רב מפני שכולל דברים רבים וכאשר יתפרדו הדברים ההם ויתבודדו יאמר על כל אחד מהם אחד והאחד בכמו הענינים האלה אשר זכרנו מקרה והוא אחד מצד ורב מצד.
והענין השני מאחד המקרי הוא האחד הנאמר על האיש הא׳ לא מתרבה ולא כולל דברים רבים כנראה ממנו אך הוא רב בעצמו מצד חבורו מחומר וצורה ועצם ומקרה, והוא מקבל ההויה וההפסד והחלוק והחבור והפרידה והשנוי והחלוף והשתוף.
אם כן הרבוי ישיג הדבר הנאמר עליו אחד מכל מה שספרנו מפני שהם כנגד האחדות. כי האחד הנאמר על הדבר אשר ישיגנו בעצמו ענין מעניני הרבוי והשנוי הוא מקרה מבלי ספק והוא אחד על דרך העברה לא ע״ד האמת. שים לבך להבין:
אך האחד האמת יאמר גם כן על שני פנים. האחד מהם במחשבה והשני בפעל.
והמחשבה הוא האחד המניני אשר הוא שרש כל מנין ותחלתו וטעם האחד המניני שהוא אות וסימן לתחלה שאין תחלה לפניה כי כל תחלה אמתית תקרא אחד כמו שנאמר (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד במקום יום ראשון הוציאו בלשון אחד מפני שהאחד שם לתחלה שאין לפניה תחלה וכשהוא שונה יקרא שני וכשהוא משלש יקרא שלישי וכן עד עשרה ואחר כן ישוב אל האחד ואחר כן ישוב אל מאה ואל אלף אין תכלית למנין.
וע״כ היה גדר המנין כלל מורכב מן האחרים והטעם שקראתיו מחשבי מפני שהמנין אינו נכנס תחת החושים הגשמיים אבל יושג במחשבה. אך המנוי הוא מורגש בחושים הגשמיים החמשה או במקצתם.
והענין השני אשר הוא אחד אמתי נמצא בפעל. הוא ענין אשר לא יתרבה ולא ישתנה ולא יתחלף ולא יסופר במדה ממדות הגשמיים ולא תשיגהו לא הויה ולא הפסד ולא תכלה. ולא יעתק ולא ינוע ולא ידמה אל דבר ולא ידמה אליו דבר ולא ישתתף עם דבר. כי הוא עכ״פ אחד אמת והוא שרש לכל מתרבה כאשר עבר מדברינו. כי האחדות עילת הרבוי,
ואין לאחד האמתי תחלה ולא תכלית. כי כל מה שיש לו תחלה ותכלה מן הדין שתכנס ההויה וההפסד עליו וכל מה שתכנס ההויה וההפסד עליו משתנה והשני כנגד האחדות א״כ יהיה יותר מאחד כי הוא קודם ההתחלה לזולתו אחריה וזה מחייב לו הרבוי,
וכן הדמות במתדמה מקרה וכל אשר ישיגנו מקרה מתרבה והאחד האמת לא ישיגהו שום מקרה בעצם כבודו בשום פנים.
ואם יאמר אומר שהאחדות באחד האמת מקרה,
נאמר כי ענין האחדות באחד האמת הוא הרחקת הרבוי והרב ממנו וכאשר נספר האחד לא נספרהו כי אם בענין אפיסת הרבוי והרב. והאחד האמת לא יסופר במדה שמחייבת לעצם כבודו רבוי ולא שנוי ולא חלוף בשום פנים. ובזה נשלמו כל דברינו באחד העובר והאחד האמת ואתה דע לך:
אך הראיה שהבורא יתברך אחד אמת אין אחד אמת זולתו נאמר
כי מפני שכל מחובר לא תגמר הויתו אלא בהשתתף חלקיו אשר חובר מהם והוא התאחד קצתם עם קצתם ועיקר השיתוף האחדות.
וכן לא יתכן מציאות המחובר אלא בהתחלק חלקיו אשר מהם חובר כי החבור לא יהיה כי אם מדברים שהם יותר מאחד ועיקר המחלוקת הרב וכיון שהיה סימן החבור וההרכבה והסדור נמצא בעוה״ז
בכלליו בפרטיו וחלקיו ושרשיו וענפיו צריך שימצא בכלם ענין השתוף והמחלוקת ועיקרם האחדות והרב.
ומפני שהאחדות קודמת לרב נטבע כקדימת האחד לשאר המנין מן הדין שתהיה עילת כל מתרבה בלתי מתרבה בראש ההתחלות מפני הקדמת ענין האחדות לכל מתרבה,
וכיון שהיו העילות מגיעות בתחלתן ונמנע שיפעל הפועל בעצמו לא היה אפשר שתהיה עילת האחדות והרב כמותן רב ואחדות,
וכיון שאין עילת ההויות הרב בלבד ולא רב ואחדות. מן הדין שיהיה עילת ההויה אחד אמת.
וכבר הקדמנו בדברינו כי העילות כל אשר תעלינה למעלה תתמעטנה בתחלתן עד אשר תהיינה מגיעות אל שרש המנין והוא אחד האמת והוא הבורא יתברך.
ומן הידוע עוד כי כל מה שימצא בשום דבר מקרה אי אפשר שלא ימצא בדבר אחר עצמי אמתי ואין לו העתקה ממנו כי אם בהפסדו כחום במים החמים שהוא מקרה במים והוא באש עצמי קיים,
ומן הידוע עוד כי כל מה שימצא בשום דבר מקרה אין הדבר ההוא אשר יקרה בו המקרה מקבל אותו המקרה אלא מן הדבר אשר הוא בו עצמי כמו שאנחנו רואים בחום המים שהוא מקרה בהם נאצל עליהם מן האש שחומה עצמי בה. וכאשר אנחנו רואים מלחות הדברים הלחים במקרה שנאצל עליהם מן המים שהלחות בהם עצמית וכן שאר כל ההויות כאשר נסתכל בענייניהם.
ועל ההקשה הזאת ננהיג דברינו בענין האחדות כי כיון שהיתה בכל אחד מהברואים מקרית כאשר הקדמנו מן הדין הוא שתהיה בעילת הברואים עצמית קיימת אמתות וממנה קבלו כל ההויות ענין האחדות בדרך המקרה כאשר בארנו
וכאשר חקרנו על ענין האחדות האמתית בברואים לא מצאנוה לאחד מהם קיימת אמתית ואם יאמר [על כל אחד מן הסוגים והמינים והאישים והעצמים והמקרים והגרמים העליונים והגופים הרוחניים וכל מנין ומנוי וכל אשר לו תכלה וגבול] אחד ומיחסים אליו ענין האחדות לא יאמר לו אחד אלא על דרך העברה מפני שהוא כולל דברים שנקראו אחד מדרך הדמותם והתחברותם בענין אחד,
והוא רב מעצמו מפני שמקבל הרבוי והשנוי והחלוק והמחלוקת והחבור והפרידה והתוספת והחסרון והתנועה והמנוחה והדמיון והצורה ושאר המקרים המיוחדים והכוללים לכל אחד מהברואים,
והאחדות האמתית איננה נמצאת ולא נאמרת באמת על דבר מן היצירות. ומפני שהיה האחד נמצא בברואים בדרך המקרה והורה האות והמופת כי הבורא אחד. ידענו דעת ברורה כי האחדות אשר אמרנו על כל אחד מהברואים על דרך העברה נאצלת מענין האחד האמת והאחדות האמתית היא הנאמרת על בורא הכל יתעלה והוא האחד האמת ואין אחד אמת זולתו כמו שהקדמנו.
וכל חקי האחד האמת אשר זכרנו לא יאותו כי אם לו לבדו וכן כל עניני הרבוי והמקרים והשנוים והתנועות והדמיונים וכל מה שלא יאות לאחד האמת רחוקים ממנו יתברך כמ״ש דוד ע״ה (תהלים מ) רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך וגו׳ ואמר הכתוב (ישעיה מ) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו ונאמר (תהלים פו) אין כמוך באלהים ה׳ ואין כמעשיך ונאמר (ירמיהו י׳:ו׳) מאין כמוך ה׳ גדול אתה וגדול שמך בגבורה וגו'.
וכבר התבאר והתברר כי בורא העולם יתברך אחד אמת ושאין אחד אמת זולתו כי כל מה שיפול עליו שם אחד זולת הבורא אם הוא אחד מצד אחד הוא רב מצד אחר כאשר זכרנו אך הבורא א׳ מכל פנים כמו שבארנו ובמה שהבאנו בענין הזה די למבין:
אך באור המדות האלהיות המושכלות והכתובות המסופר בהן הבורא יתברך הכוונות בהם רבות מאד בפי רוב הברואים והטובות הכוללות אותן,
והן מתחלקות לשני חלקים עצמיות ופעליות.
וטעם אמרנו עצמיות שהן מדות קיימות לאל יתעלה קודם הברואים ואחריהם תאותנה לו לעצם כבודו,
והן שלש מדות והן,
שהוא נמצא,
ושהוא אחד,
ושהוא קדמון אין לו ראשית.
והטעם שאנו מספרים אותו באלה המדות להורות על ענינו ואמתת מציאותו ולהעיר על כבודו ולהבין המדברים כי יש להם בורא שחייבין בעבודתו,
והוצרכנו לספר אותו בנמצא מפני שהראיות הורו על מציאותו בעדות סימני מעשיו בעולם כמו שנאמר (ישעיה מ) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ׳ כח איש לא נעדר,
ע״כ נתחייבנו לספר אותו בנמצא מפני שהתקיים בשכלנו כי הנעדר לא יהיה ממנו פעל ולא שום מעשה. וכיון שהתבררו מעשיו ובריאותיו התברר בדעתנו מציאותו,
אך מה שאנו מספרים אותו בו מן הקדמות מפני שהראיות הורו כי לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין תחלה לפניה והתברר כי ההתחלות א״א שתהיינה מאין תכלית מנין בתחלתן והדין נותן על כל פנים שהבורא יתעלה ראשון אין ראשון לפניו וזהו ענין הקדמות כמו שאמר (תהלים צ) ומעולם עד עולם אתה אל ונאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה.
אך מה שנספר עליו שהוא אחד כבר בארנו זה באר היטב בראיות ידועות והתקיים בעדיות ברורות כי העניין האחדות האמתי דבק אל עצם כבודו וענין האחד ריחוק הרבוי מעצם כבודו והמנע השנוי והחלוף והמקרה וההויה וההפסד והחבור והפרידה והדמיון והשתוף מאמתת עצם כבודו ושאר גדרי הרב:
וצריך שתבין מן המדות האלה שהן לא תחייבנה לעצם כבוד הבורא שנוי וחלוף אך ענינם להרחיק זולתם ממנו יתעלה והעולה על דעתנו ושכלנו מענינם כי בורא העולם יתעלה לא מתרבה ולא נעדר ולא מחודש,
וכן צריך שתדע כי כל אחת מאלו המדות השלש אשר זכרנו מחייבת שאריתם כאשר נתבונן בעניניהם.
ובאור זה כי האחד האמת כשהוא דבק וקיים בשום דבר צריך על כל פנים שיהיה נמצא קדמון מפני שהתברר כי הנעדר לא יסופר בא׳ ולא ברוב וכשיאות לשום דבר ענין האחד האמת ויתקיים לו דין הוא שיאות לו שם המציאות וענינה וכן ענין הקדמות דבק לו מפני שאחד האמת לא יתהווה ולא יפסד ולא ישתנה ולא יתחלף א״כ הוא קדמון כיון שאין לו תחלה. ומי שהתקיים לו ענין האחדות האמתית כבר התקיים (ס״א התברר) לו ענין המציאות והקדמות.
וכן נאמר כי מדת המציאות התמידית כשהיא נאותה לדבר תאות לו עמה מדת הא׳ האמת ומדת הקדמות.
אך מה שראוי לו מטרת האחד מפני שהנמצא תדיר לא יתכן שיהיה נמצא אחד אפס ולא ישתנה מענין המציאה אל אפס מציאה ולא מאפס מציאה אל מציאה ומה שהוא במדה הזאת איננו רב מפני שהרב לא ימצא מציאה תדירה מפני הקדמת האחד לו וכל הנמצא תדיר איננו רב א״כ הוא אחד.
וכן ראויה לו עוד מדת הקדמות כי הנמצא תדיר אין לו תחלה ולא תכלה א״כ ענין הקדמות דבק לו עכ״פ.
וכן נאמר כי מדת הקדמות מחייבת למי שהיא ראויה לו מדת האחד האמת ומדת המציאות התדירה,
ומה שראוי לו ממדת האחד האמת מפני שהנמצא תדיר הוא שאין לו תחלה ומה שאין לו תחלה איננו מתרבה שכל מתרבה יש לו תחלה והוא האחד א״כ אין המתרבה קדמון והקדמון לא יתכן שיהיה אלא אחד והתחייבה מדת הא׳ בחיוב מדת הקדמות,
וכן צריך שתתחייב מדת המציאות בהתחייב מדת הקדמות כי האפס לא יסופר לא בקדמון ולא בחדש.
וכבר התבאר כי המדות האלה השלש ענינם אחד והנראה מהן אחד ושאינן מחייבות שנוי לעצם כבוד הבורא יתעלה ולא הכנסת המקרים עליו ולא הרבוי על ענינו מפני שהענין אשר נבין מהם הוא שהבורא יתעלה איננו נעדר ולא חדש ולא מתרבה ואילו היינו יכולין להליץ על ענינו במלה א׳ הכוללת אלו המדות בבת אחת. כמו שכולל אותם השכל כדי שיעלו אלו השלשה ענינים בדעתנו בה כאשר הם עולים בשלש אשר זכרנו היינו מליצים בה עליו. וכיון שלא מצאנו במה שאנו מדברים בו מן הלשונות מלה שתורה על אמתת ענין הבורא ית׳ הוצאנו הענין כיותר ממלה אחת.
והרבוי הנמצא במדות הבורא יתעלה איננו מצד עצם כבודו רק מצד קוצר כח מליצת המספר מהשיג ענינו במלה אחת שתורה עליו. וצריך שתבין מענין הבורא שאין כמוהו דבר וכל אשר תספר אותו בו מן המדות צריך שתבין מהם ריחוק שכנגדם ממנו. כאשר אמר אריסט״ו השוללות במדות הבורא ית׳ אמתיות מן המחייבות. מפני שכל מה שמחייבין לעצם כבודו מן המדות איננו נמלט ממדות העצם או ממדות המקרה ובורא העצם והמקרה לא תשיגהו מדה ממדותם בעצם כבודו וכל המרוחקות ממנו מן המדות הן אמיתות בלי ספק והנה נאותות לו כי הוא נעלה מכל מדה ותאר ומרומם מכל דמות ודמיון וע״כ אתה צריך שתבין מן המדות האלה השלש אשר זכרנו הרחקת שכנגדם מעל הבורא יתברך:
אך המדות האלהיות ההפעליות הם המדות אשר יסופר בהן הבורא יתברך מצד פעולותיו ואפשר שישתתף בספורם עם קצת ברואיו והותרנו לספר אותו בהם מפני הדחק המצריך אותנו להודיענו ולעמוד על מציאותו כדי שנקבל עבודתו,
וכבר מצאנו שמשתמשין במין הזה ממדות הבורא בספר התורה ובספרי הנביאים הרבה מאד ובתשבחות הנביאים החסידים והם על שני דרכים.
הדרך האחד מדות שהן מורות על דמות וצורה גשמית כמו שאמר הכתוב (בראשית א) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (שם ט) כי בצלם אלהים עשה את האדם (במדבר ט) על פי ה׳ (ישעיה מה) אני ידי נטו שמים (במדבר יא) באזני ה׳ (שמות כד) ותחת רגליו (ישעיה נא) זרוע ה׳ (תהלים כד) אשר לא נשא לשוא נפשי (בראשית ו) בעיני ה׳ (שם ח) ויאמר ה׳ אל לבו והדומה לזה מן האברים הגופיים.
והשני מדות שהן מורות על תנועות ומעשים גשמיים כמו שנאמר (שם) וירח ה׳ (שם ו) וירא (שם) וינחם (שם) ויתעצב אל לבו (שם יא) וירד ה׳ (שם ח) ויזכור אלהים (במדבר יא) וישמע ה׳ (תהלים עח) ויקץ כישן ה׳ ורבים כאלה ממעשי המדברים.
אלא שקדמונינו ז״ל בפרשם כתבי הקדש תרגמו לנו המין הזה מן המדות ודקדקו בו כפי יכלתם להבינם דרך כבוד וייחסו הכל אל כבוד הבורא יתברך כאשר תרגמו (בראשית כח) והנה ה׳ נצב עליו והא יקרא דה׳ מעתד עלוהי (שם ו) וירא ה׳ וגלי קדם ה׳ (שם יא) וירד ה׳ ואתגלי יקרא דה׳ (שם לה) ויעל מעליו אלהים ואסתלק מעלוהי יקרא דה׳,
הוציאו את הכל דרך כבוד והרחיקו אותם מהבורא יתברך כדי שלא ישיגהו שום הגשמה ולא שום מקרה.
וכבר האריך בבאור הענין הזה הגאון הגדול רבינו סעדיה ז״ל בספר האמונות ובפירוש סדר בראשית ובפירוש סדר וארא ובספר יצירה מה שיש בו די ושלא נצטרך עמו לפרשם ולבארם בספר הזה. ואשר נסכים עליו כלנו כי הדחק הביאנו להגשים הבורא ית׳ ולספר אותו במדות הברואים כדי לשער ענין שיקיים מציאות הבורא יתב׳ בנפשות והוציאו אותו ספרי הנביאים לב״א במלות גשמיות שהם קרובות לשכלם ולהבנתם,
ואלו היו מספרים אותו בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע כי לא יתכן עבודת דבר שאינו נודע ע״כ היה צריך שתהיינה המלות והענינים כפי כח בינת השומע כדי שיפול הענין על לבו ע״ד הגשמות המובן מן המלות הגשמיות בתחלה ואח״כ נתחכם לו ונדקדק להבינו ולהודיעו שכל זה ע״ד הקרבה ומליצת הספר ושהענין האמתי הוא יותר דק ומעולה ומרומם ורחוק מאשר נוכל להבין אותו על תכונת דקות ענינו והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המלות וגשמותם מעל הענין ויעלהו במחשבתו ממדרגה אל מדרגה עד שיגיע מאמתת הענין הנדרש אל מה שיש בכח יכלתו והשגתו,
והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית׳ על דרך הנראה ממליצת הספר וכשהוא מקבל על עצמו עבודת אלהיו והוא משתדל לעשות לכבודו יש לו טענה גדולה מצד פתיותו ומעוט הבנתו מפני שאין האדם נתבע אלא כפי יכלתו והשגתו בשכלו והבנתו וכחו וממונו אלא שהכסיל כשאפשר לו ללמוד החכמה ומתעלם ממנה הוא נתבע עליה ונענש על אשר קצר ועמד מללמוד,
ואלו היה נוהג הספר כשמתרגם הענין הזה המנהג הראוי באמתו אשר לא יוכל להבינו כי אם המשכיל הנלבב לבד היו נשארים רוב המדברים בלי דת ובלי תורה מפני קוצר שכלם וחלישות הכרתם בענינים הרוחניים. כי הדבר שיובן ממנו ענין גשמי לא יזיק המשכיל מפני שהוא מכיר בו ומועיל הכסיל כדי להתישב בלבו ובדעתו כי יש לו בורא שהוא חייב בעבודתו:
וזה דומה לאדם שבא אל אחד מאוהביו מן העשירים והיה חייב בארוחתו והיו לו בהמות שחייב לתת לחם מספוא ושלח אליו הרבה מן השעורים לבהמותיו ושלח מן המאכל הראוי לו מעט כפי הצורך והמספיק למזונו בלבד,
וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במדות הבורא ית׳ במליצות הגשמיות אשר זכרנו כפי הבנת ההמון ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו ועל כן אמרו רז״ל בדומה לענין הזה דברה תורה כלשון בני אדם. ורמזו הספרים במעט מן הענינים הרוחניים אשר יבינום אנשי השכל והלבבות,
להיות הכל שוים בדעת מציאות הבורא יתעלה ואם תתחלק אמתת עצם כבודו בדעתם,
וכן נאמר בכל ענין רק שיש בספר תורת האלהים כמו גמול העולם הבא וענשו.
וכן נאמר בבאור החכמה הצפונה אשר כווננו לבארה בספר הזה כי התורה קצרה בבאור ענינה מפני שסמכה בו על השכל ורמזה ממנה ברמזים להעיר עליהם כבר זכרנום בתחלת הספר הזה להתעורר אליה כל מי שיוכל לחקור עליה ולדרוש אותה כדי שיגיע אליה ויבינה כמ״ש (משלי כח) ומבקשי ה׳ יבינו כל.
וכבר הזהירנו הנביא שנשמר מחשוב שיש לה׳ צורה או דמיון כמ״ש (דברים ד) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ואמר (שם) ותמונה אינכם רואים זולתי קול ר״ל הזהרו במחשבותיכם ורעיוניכם שלא תמשילו לבורא יתעלה תבנית ולא תדמוהו בדמות ולא דמיון מפני שלא נפלו עיניכם על דמות ולא על צורה בעת שדבר עמכם,
ואמר (ישעיה מ) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו ואמר (שם) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש,
ונאמר (תהלים פט) כי מי בשחק יערוך לה׳ ידמה לה׳ בבני אלים ואמר (שם פו) אין כמוך באלהים ה׳ ואין כמעשיך והרבה כזה.
ומפני שנמנע לדמותו בשכל ולהמשילו ברעיון מצאנו בספר הזה שהוא מיחס רוב שבחיו ותהלותיו אל שם הבורא כמ״ש (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך (דברים כח) ליראה את השם הנכבד והנורא (תהלים צט) יודו שמך גדול ונורא ואמר (מלאכי ב) ומפני שמי נחת הוא (שם ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו׳ (תהלים סח) שירו לאלהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו,
וכל זה לגדל ולרומם עצם כבודו ית׳ מפני שאין מתברר במחשבתנו מענינו אחר מציאותו זולתי שמו הגדול בלבד,
אבל עצם כבודו ואמתת ענינו אין לו דמות ותמונה במחשבתנו ועל כן שנה במקומות רבים בספר התורה שמו וכן בספרי הנביאים,
כי לא נבין ממנו בלתי שמו ומציאותו וכבר צרפו שם כבודו אל השמים ואל הארץ ואל הרוחות כמו שאמר אברהם (בראשית כד) ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ ואמר יונה (בסימן א) את ה׳ אלהי השמים אני ירא ואמר משה רבינו ע״ה (במדבר כז) יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר ואמר הכתוב (ירמיהו ל״ב:כ״ז) אני ה׳ אלהי כל בשר.
והעילה בזה כי הוא נודע אלינו מן הצד אשר ממנו ידענוהו והשכלנו ענינו ומציאותו נודע אלינו הרבה מצד אבותינו כמ״ש (שמות ג׳:ט״ו) ה׳ אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם. והעילה בזה שנודע אלינו מן הצד שעמדנו עליו והוא קבלת אבותינו אשר ירשנו מהם דרכיו כמ״ש (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט,
ואפשר שנודע אליהם בעבור התיחדם בעבודתו בדורם מפני שהיו אנשי דורם עובדים לאלהים אחרים,
וכן נאמר בהקראו (שמות ג) אלהי העברים (בראשית לג) אלהי ישראל כמ״ש הכתוב (ירמיהו י׳:ט״ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא,
ואמר דוד (תהלים טז) ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי ואלו היינו יכולים להשיג אמתת ענינו לא היה נודע אלינו בזולתה,
וכיון שנמנעה משכלנו השגת אמתת ענינו ספר עצם כבודו שהוא אלהי מבחר יצוריו מדברים ושאינם מדברים. ועל כן אמר למשה רבינו ע״ה בעת ששאלו (שמות ג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם וכיון שידע שהשם הזה לא יבין העם ממנו אמתת ענינו הוסיף באור ואמר כה תאמר אל בני ישראל ה׳ אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר.
והיה רצונו בזה אם לא יבין העם המלות האלו וענינם בדרך שכלם אמור להם שאני הוא הידוע אצלם מצד הקבלה שקבלו מאבותם מפני שלא שם הבורא דרך לדעתו זולתי אלה השני דרכים. האחד מה שהשכל מראה מדרך אותות פעולותיו הנראות בבריאותיו. והשני מצד הקבלה מן האבות כמו שאמר הכתוב (איוב טו) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם:
ומפני שהיתה השגתנו לכל נמצא על אחד משלשה צדדים.
האחד מהם הרגשותינו הגשמיים כראות וכשמע וכטעם וכריח וכמשוש.
והשני בדרך שכלנו והוא שער הראיה על הדבר הנמצא מסימניו ומעשיו ער שתתקיים לנו אמתת מציאותו וענינו ממנו כקיום השגתנו בהרגשותינו,
והוא הנקרא בספר דעת ומוסר השכל.
והשלישי ההגדה האמתית והקבלה הנאמנת.
ומפני שנמנעת השגת הבורא מצד הרגשותינו לא יכלנו להשיגו אלא מצד ההגדה האמתית ומצד הראיה עליו מאותות מעשיו בלבד.
וכיון שעמדו לנו הראיות מצד אותות פעולותיו בברואים ורבו מספריהם רבו ספורי מדותיו יתעלה בעבורם,
וספרוהו הנביאים והחסידים בספורים שאין דומים זה לזה. אמר משה רבינו ע״ה (דברים לב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ואמר עוד (שם י) הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא וגו׳ ואמר (שם) עושה משפט יתום ואלמנה וגר ואמר הוא יתעלה בספור מדותיו (שמות לד) ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים וגו׳.
וכל אלה המדות הראיה עליהם מסימני מעשיו בבריאותיו והחכמה והיכולת הנראות במעשיו אם נחקור על הענין הזה בשכלנו והכרתנו נלאה מהשיג הקטן שבקטנים מחלקי מדותיו ושבחיו כמו שאמר דהמע״ה (תהלים מ) רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו'. ואמר (שם קו) מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו ואמר (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה וכבר אמרו ז״ל,
ההוא שלוחא דצבורא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא העזוז החזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך ומה האל הגדול הגבור והנורא אי לאו דמשה אמרינהו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוה אמרינן להו ואת שבחתיה כולי האי משל למלך שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסים אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו,
ואמר (תהלים סה) לך דומיה תהלה אלהים בציון ואמרו קדמונינו ז״ל סמא דכולא משתוקא משל למרגניתא דלית בה טימי כל כמה דאת משבח לה את מגנה לה,
על כן אתה צריך להטריח נפשך עד שתדע את בוראך יתעלה מצד סימני מעשיו ולא מצד עצם כבודו כי הוא קרוב מכל קרוב מצד פעולותיו ורחוק מכל רחוק מצד דמות עצם כבודו והמשלו כי לא נוכל למצאו במחשבתנו מן הצד הזה אשר הקדמנו וכשתגיע להוציאו ממחשבותיך והרגשותיך מפני שאיננו נמצא ומצאת אותו מצד סימני פעולותיו כאילו אינו נפרד ממך זאת היא תכלית ידיעתו אשר הזהיר הנביא עליה באמרו (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים וגו׳,
ואמר אחד מן החכמים היודע את הבורא דעת יתירה הוא נבהל בענינו יותר,
ואמר אחד החכם שבבני אדם בדעת הבורא הוא יותר סכל באמתת עצם כבודו ומי שאינו יודע אותו הוא סבור שיודע עצם כבודו:
ונשאל קצת החכמים על הבורא מהו ואמר אלוה אחד א״ל השואל ואיך הוא א״ל מלך גדול א״ל ואנה הוא א״ל בצפיה,
א״ל השואל לא שאלתיך על זה,
א״ל שאלתני במלות האלה שמורות על המדות הראויות לנברא ולא על בורא. אך המדות שצריך להבין מבוראנו יתעלה מה שאמרתי לך מפני שא״א לנו זולת זה.
ונאמר על קצת מן החכמים שהיה אומר בתפלתו אלהי אנה אמצאך אך אנה לא אמצאך נסתרת ולא תראה והכל ממך מלא. דומה למה שאמר יתברך (ירמיהו כ״ג:כ״ד) את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'.
ותכלית דעתך אותו שתודה ותאמין שאתה בתכלית הסכלות באמתת עצם כבודו.
וכשתדמה לו צורה במחשבתך או המשל ברעיונך השתדל לחקור על ענינו,
אז תתברר לך מציאותו,
ותדחה ממחשבתך דמותו עד שלא תמצאהו אלא בדרך הראיות בלבד.
והדמיון בזה על דרך הקירוב מצאנו אמתת הנפש מבלי שנשיג ממנה צורה ולא דמות ולא מראה ולא ריח אע״פ שפעולותיה נראות ומעשיה ניכרים בנו.
וכן השכל שפעולותיו וסימניו נכרים ונראים לא נשיג ממנו דמות ולא צורה ולא נמשילהו ברעיוננו,
כל שכן יוצר הכל אשר אין כמוהו ית'. ואמר הפילוסוף אם הדברים יגעים בענין הנפש ק״ו בענין הבורא יתעלה.
וכיון שהגענו עד הנה מדברינו אין צורך לבאר הענין הזה יותר,
מפני שאנו חייבין לרהות ולירא ולהזהר ממנו כמו שאמר קצת החכמים במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשת התבונן ואין לך עסק בנסתרות,
ואמרו רז״ל כל מי שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאלו לא בא לעולם ואמרו בהיסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע (איוב לו) אם בא אדם לספר גבורתו של מקום מתבלע מן העולם ואמר הכתוב (ש״א ו) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳ ואמר (משלי כה) כבוד אלהים הסתר דבר רוצה לומר להסתיר סודו מבני אדם שאינם חכמים ואמר (תהלים כה) סוד ה׳ ליראיו:
וממה שצריך שתדע ויתבאר אצלך מענין החושים הגשמיים אשר זכרנו והחושים הנפשיים אשר הם הזכרון והמחשבה והרעיון והזמם וההכרה שכולם מגיעים עד ענין אחד והוא השכל הנותן להם כח להשגת הענינים,
ולכל חוש מהם ענין מיוחד להשיג מוחשו לא יושג בזולתו. כמראים והצורות אשר לא נשיגם כי אם בחוש הראות בלבד וכהקולות והנגונים אשר לא נשיגם כי אם בחוש השמע בלבד וכן הריח ומיני המורחים בחוש האף וכן מיני המטעמים בחוש הטעם בלבד והחום והקור והרבה מעניני האיכות בחוש המשוש.
ולכל חוש מהם כח להשיג מוחשו עד גבול ידוע מגיע אצלו ואחר יעמוד בתכלית הגבול ההוא כראות שהוא משיג הדבר הנראה מקרוב וכל אשר ירחק ממנו תחלש השגתו אותו עד שתעמוד ולא ישיגהו וכן חוש השמע וכן שאר החושים ואי אפשר להשיג מוחש מבלעדי חושו המוכן לו.
ומי שיטרח להשיגהו בזולתו לא יגיע אל חפצו כמו מי שיטרח להשיג הנגון בחוש ראותו והמראים בחוש שמעו והטעמים בחוש משושו. לא יוכל למצאם ולהשיגם ואם הם נמצאים. מפני שמבקשם בבלעדי האברים אשר בהם יושגו.
וכן נאמר בחושים הנפשיים אשר זכרנו שיש לכל חוש מהם כח מיוחד להשיג מוחש מיוחד לא יושג בזולתו והגבול אשר יגיע החוש אליו יעמוד אצלו כמו שזכרנו בחושים הגשמיים.
וכן נאמר בשכל שהוא משיג הדברים המושכלים בעצמו ובדרך הראיות מה שהוא קרוב אליו ישיגהו באמתת עצמו ומה שהוא רחוק ונעלם ממנו ישיגהו בדרך הראיות המורות עליו.
וכיון שהבורא ית׳ נעלם מכל נעלם ורחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו אצלנו לא תשיג השכל זולתי ענין מציאותו בלבד.
ואם ישתדל להשיג אמתת עצם כבודו או לדמותו תהיה מציאותו נעדרת ממנו אחר המצאו מפני שהשתדל בדבר שאיננו ביכלתו. כמו שספרנו מהעדר המוחש הגשמי כשמבקשים אותו בבלתי החוש המוכן לו.
ועל כן אנחנו צריכין לבקש מציאות הבורא יתברך מצד סימני מעשיו בברואים ויהיו לנו לראיות עליו וכשתתקיים לנו מציאותו מן הדרך הזה אנחנו צריכין שנעמוד ולא נבקש במחשבותינו לדמותו ולא ברעיונינו לשום לו תבנית ולהמשילו ולהשיג הוית עצם כבודו. ואם נעשה כן ואנו חושבים להקריבו אל בינתנו אז תעדר ממנו מציאותו. כי כל המתדמה במחשבותינו הוא ענין זולתו ואמר הכתוב (משלי כה) דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאותו:
וראיתי לקרב לך הענין הזה בשני דמיונים קרובים,
האחד מהם יורך כי כל חוש משיג מוחשו ואחר יעמוד ויתחיל חוש אחר סמוך לו ואחר יעמוד גם הוא וכן שאר החושים. וכשיעמדו יתחיל השכל להשיג מה שיש בכחו להשיג. וכל זה בעניין אחד בעצמו,
והוא שתחשוב באבן מושלכת מרחוק עשתה צליל והכתה אדם אחד השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה והשיג בחוש שמעו צליל אבן והשיג בחוש משושו קרירותה וקשויה ואחר עמדו החושים הגשמיים ולא השיגו מענין האבן יותר מזה ואחר כך השיג השכל כי יש לאבן משליך השליכה מפני שהתברר כי האבן לא נדה ממקומה מאליה.
כי מה שדרכו שיושג בחושים הגשמיים ימנע מהשכל להשיגו בבלעדיהם כ״ש שימנע מהחושים הגשמיים מה שדרכו שיושג בשכל בלבד. וכיון שנמנע משכלנו להשיג הוית עצם כבוד הבורא יתברך איך יהיה לנו רשות להמשילו או להגבילו ולדמותו לשום דבר ממושגי חושינו הגשמיים וזה דבר נמנע.
והדמיון השני יורך כי הענינים הרוחניים כאשר נעמוד על ברור מציאותם אין מן הזריזות לדקדק בהם ולחקור על גופם כי זה מפסיד את שכלנו. וזה כמי שטרח להשיג השמש מצד אורה וניצוצה וזריחתה ודוחק האופל ממנה יעמוד על מציאותה ונהנה ממנה ומשתמש לאורה ומגיע אל הענין המבוקש ממנה. ומי שיטרח למצאה מצד עגולה וכוון בעיניו להביט אל עין השמש תכהינה עיניו ויעדר אורם ולא יהנה מהשמש.
וכן יקרנו כשנשיג מציאות הבורא יתעלה מצד אותותיו וחכמתו בהם ויכלתו בכל ברואיו נשכיל ונבין ענינו אז יאור שכלנו בידיעתו ונשיג כל מה שיש בכח שכלנו להשיגו כמ״ש (ישעיה מח) אני ה׳ אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך.
ואם נטריח שכלנו להשיג ענין עצם כבודו ולדמותו ולהמשילו במחשבותינו נפקד שכלנו והכרתנו ולא נשיג בהם שום דבר מן הידוע לנו כמו שיקרה עינינו בהביטנו אל עין השמש. וצריכים אנו להזהר בענין הזה ולזכרו בחקרנו על ענין מציאות הבורא יתברך.
וכן אנו צריכים שנזהר במדותיו אשר ספר בהם עצם כבודו ואשר ספרוהו בהם נביאיו שלא לחשוב אותם כנראה מהמלות ומה שיורה עליהם פירושם הגשמי.
אך צריך שנדע ידיעה ברורה כי הם על דרך העברות ומליצות בפי כח הכרתנו ויכולת תבונתנו ושכלנו מפני דוחק צרכנו לדעתו ולרוממו. והוא יתברך גדול ומרומם מכל זה עד אין תכלית וכמו שאמר הכתוב (נחמיה ט) ומרומם על כל ברכה ותהלה.
ואמר אחד מן הפילוסופים מי שקצר שכלו להבין ענין הפשיטות החזיק בשמות אשר דברו בהם הספרים הנתונים מאת הבורא ולא ידע כי המליצה בספרי התורות לא תהיה אלא כפי בינת מי שניתנו להם לא כפי מה שמליצין בו על המדבר אליהם אך הם כמו השריקה לבהמה בעת שתות המים שמביאתה לשתות יותר ממה שהיה עושה הדבור הצח והנבון.
וכאשר תעמוד על המעלה הזאת מן היחוד בשכלך ותבונתך, יחד נפשך לבורא יתעלה והשתדל להשיג מציאותו מצד חכמתו וגבורתו וחנותו ורחמנותו ורוב השגחתו על ברואיו והתרצה אליו בעשות רצונו, אז תהיה ממבקשי ה׳ ואז תשיג ממנו העזר והאומץ להבינו ולדעת אמתת ענינו כמו שאמר דוד ע״ה (תהלים כה) סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם. ואני עתיד לבאר לך דמיונות בשער השני מן הספר הזה כשתתנהג בהם ותלך בנתיביהם יקל עליך הדבר בעזרת האל יתעלה.
אך מפסידות היחוד בלב שלם הרבה מהם לשתף הבורא והוא על כמה פנים.
מהם בהנחת הרבוי ומהם בעבודת הצורות ועבודת השמש והירח והמזלות.
ומהם השתוף הנעלם והוא החונף בעניני הדת לבני אדם. והוא על כמה ענינים אני עתיד לבאר אותם בשער החמישי מן הספר הזה בעזרת השם.
ומהם הנטיה אל תאות הגופות המגונות כי הוא שתוף נעלם מפני שמשתף האדם עם עבודת אלהיו עבודת תאותו והכתוב אומר (שם פא) לא יהיה בך אל זר ואמרו רז״ל איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה״ר.
ושמא הכסיל הפתי כשיקרא הספר הזה ויעמוד על מה שזכרנו בשער הזה יאמר בלבו, היעלם ענין היחוד ממי שלמד דף אחד מן התורה עד שיעיד אותנו המחבר הזה עליו ויורנו אותו.
אומר בתשובתו, כמו שצוה החכם (משלי כז) ענה כסיל כאולתו וגו׳ כי האומר זה הכרתו חלושה להבין כלל הענינים הנאמרים על מינים נחלקים וקבולם מתחלק ברב ובמעט ובחזק ובחלש.
והדומה לזה תועלת אור השמש שכוללת כל בני האדם ומצאנו אותה מתחלקת לשלשה חלקים.
האחד מהם למי שעיניהם מאירות ונצלות מכל חלי שהם נהנים מן השמש ומשתמשים לאורה ומגיעים לכל הנאתם ממנה.
והחלק השני העורים אשר נעדר אור עיניהם לגמרי אין השמש מועילה אותם ולא מזקת אותם אבל תועלתם ממנה תהיה ע״י שליח.
והחלק השלישי בני אדם שנחלשו עיניהם מהשתמש בהם כנגד השמש והשמש מזקת אותם אם לא יסתירום מאורה שאם ימהרו לרפא עיניהם בכחלים וברטיות ובתקון מאכלם עם שמירת עיניהם מהשתמש בהם לאור השמש. אפשר שיגיעו אל הבריאות ויהנו בשמש שהיתה מזקת אליהם. ואם יתעכבו לרפא עיניהם יגיעו אל כת העורים במהרה ויעדר מאור עינם לגמרי.
ועל הדמיון הזה יתחלק ענין היחוד הנכתב בספר התורה לקהלת המדברים אחר שכלל אותם ככלול אור השמש לכל בעלי העינים כאשר זכרנו ומתחלקת הבנתם לשלשה חלקים.
האחד מהם אנשי השכל הצלול והתכונות הזכות.
והחלק השני בני אדם ששכלם חלש מהבין מה שיש בספר התורה לגמרי.
והחלק השלישי בני אדם שקצר שכלם מהשיג כמו הכת הראשונה אך יש בהם כח להכיר הענינים הקרובים הקלים.
והכת הראשונה שהם אנשי השכל השלם הנמלט מכל פגע כשהם משימים אל לבם להבין מה שהגיע אליהם בספר התורה יבינו אותם ויכנס ענינו בלבם בכח הבנתם מכוח שכלם ואלה הם שאינם צריכים אל הספר הזה אלא להזכירם דבר שהתעלמו ממנו.
אך הכת השניה אינה יודעת ספר תורת אלהים כל שכן היחוד אשר בו והם שומעים את שמעו ואינם מבינים ענינו אין להם תועלת בספרי זה כלל.
והכת השלישית שמבינים היחוד אשר בספר תורת אלהים קצת הבנה ואין בכח הכרתם להבין ענינו ולעמוד על אמתתו אם יורם אותו מורה ויבינם ענינו על דרך המופתים האמתיים והראיות השכליות יתברר להם ענינו ויגלה להם סודו ויגיעו בכת הראשונה.
ואם יתעלמו מחקור ויתרשלו מעיין במה שיחזק הכרתם וילטוש שכלם, ירדו אל מדרגת הפתאים.
וספרי זה מועיל לכת הזאת תועלת גדולה וכוללת מפני שיכולים לחקור ויהיה להם הספר הזה ככחלים המועילים לבעלי העינים החלושות שמקוים הארוכה ברפאם אותם.
וכבר המשיל הספר האדם הכסיל בעור והחכמה באור והסכלות בחשך באמרו (קהלה ב) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך ואמר (שם) החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך ואמר (ישעיה מב) החרשים שמעו והעורים הביטו לראות.
והמשיל החכמה והמוסר בעץ החיים ככתוב (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה וגו׳ ואמר (שם ו) כי חיים הם למוצאיהם.
ואלהים יורנו דרך ידיעתו ויישירנו לעבודתו ויפיק לנו רצונו ברחמיו ובחמלתו, אמן: נשלם שער היחוד בעזרת האל האחד הקדמון: