פרק 14

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ וְגוֹ׳. טַעַם אָמְרוֹ ״הֵן״, לְהַצְדִּיק מַאֲמַר מֹשֶׁה שֶׁאָמַר ״בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה יג:) ״הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי״ וְכוּ׳, עַד כָּאן. וּבָא דְבַר ה׳ אֵלָיו, וְאָמַר ״הֵן״ כִּדְבָרֶיךָ קָרְבוּ יָמֶיךָ. וְאָמְרוֹ ״קָרְבוּ יָמֶיךָ״ וְלֹא אָמַר ״קָרַב יוֹמְךָ״, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (בראשית מז:כט) ״וַיִּקְרְבוּ יְמֵי״ וְגוֹ׳ וּפֵרַשְׁנוּהוּ שָׁם:

עוֹד יִרְצֶה בְּאָמְרוֹ ״הֵן קָרְבוּ״ וְגוֹ׳ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, הִנֵּה הַיָּמִים שֶׁלְּךָ קָרְבוּ אֶצְלְךָ, וְהַיָּמִים הֵם חֶלְקֵי הַנְּשָׁמָה הַמִּתְקָרְבִים בְּסוֹד ״תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן״ (תהלים קד,כט), וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ שָׁם בְּפָרָשַׁת וַיְחִי, וְהוֹדִיעוֹ כִּי טַעַם קִרְבַת חֶלְקֵי הַנְּשָׁמָה הַנִּקְרָאִים יָמִים הוּא לָמוּת.

וְהִתְיַצְּבוּ וְגוֹ׳. כָּאן צִוָּה שֶׁיִּתְנַהֵג יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׂרָרָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְהִתְיַצְּבוּ״ לְשׁוֹן מִנּוּי וּשְׂרָרָה שְׁנֵיהֶם בְּהַשְׁוָאָה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּפָרָשַׁת אַתֶּם נִצָּבִים (דברים כט:ט). וְאָמְרוֹ ״וַאֲצַוֶּנּוּ״, לְשׁוֹן מַלְכוּת, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (שמואל א יג:יד) ״וַיְצַוֵּהוּ ה׳ לְנָגִיד״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״כִּי אַתָּה תָּבִיא״ (דברים לא:כג), וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין ח.) טוֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קָדְקֳדָם.