פרק 10

לֵאמֹר. צָרִיךְ לָדַעַת לְמִי יֹאמַר, אִם לְפִנְחָס – לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר כָּךְ ״לָכֵן אֱמֹר״, שֶׁכְּבָר אָמַר שֶׁיֹּאמַר לוֹ הַדְּבָרִים, וְעוֹד סֵדֶר הַדְּבָרִים יַגִּיד שֶׁלֹּא כֵן הוּא.

וְנִרְאֶה שֶׁנִּתְכַּוֵּן בָּזֶה שֶׁיֹּאמַר לְיִשְׂרָאֵל דְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בָּעִנְיָן, וְהַכַּוָּנָה כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ מִפְעָל טוֹב שֶׁעָשָׂה לָהֶם פִּנְחָס וְלֹא יִשְׂנָאוּהוּ בִּשְׁבִיל הֲרִיגַת הַנָּשִׂיא, וּבְמַה שֶׁנִּמְשַׁךְ מִסִּבָּתוֹ שֶׁחָבַט הַמַּלְאָךְ מֵהֶם מַה שֶׁחָבַט, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פב:) כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר בְּסָמוּךְ: