פרק 32

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְגוֹ׳. קָשֶׁה, מַה בָּא הַכָּתוּב לְהַשְׁמִיעֵנוּ שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (שבת צו:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקוֹשֵׁשׁ מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הָיָה, עַד כָּאן. גַּם אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק א׳ (שבת ו:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: תָּנוּ רַבָּנָן: סְרַטְיָא וּפְלַטְיָה וְכוּ׳ זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִקְשׁוּ בַּשַּׁ״ס: וְלִחְשׁוֹב נַמִּי מִדְבָּר, דְּהָא תַּנְיָא אֵיזֶהוּ רְשׁוּת הָרַבִּים סְרַטְיָא וְכוּ׳ וְהַמִּדְבָּר, וְתֵרֵץ אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בַּמִּדְבָּר, כָּאן בַּזְּמַן הַזֶּה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בַּזְּמַן הַהוּא חָשׁוּב רְשׁוּת הָרַבִּים, בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ מְקוֹם הִלּוּךְ לָרַבִּים, פֵּרוּשׁ, וּבָרַיְתָא דְּקָתָנֵי ״וְהַמִּדְבָּר״, הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִי אִיכָּא רַבִּים מְצוּיִים עַכְשָׁיו בַּמִּדְבָּר תָּדִיר, גַּם כֵּן הוּא בִּכְלַל רְשׁוּת הָרַבִּים.

וְהוּא מַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, כְּשֶׁרָצָה לְהוֹדִיעַ עֲוֹן הַמְּקוֹשֵׁשׁ שֶׁהוּא מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת לִסְבָרַת רַב יְהוּדָה, הִקְדִּים לוֹמַר ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר״, פֵּרוּשׁ, וּבָזֶה הוּא שֶׁנֶּחְשַׁב לוֹ חִלּוּל הַשַּׁבָּת לְהִתְחַיֵּב מִיתָה, אֲבָל אִם לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הֲגַם שֶׁהָיָה מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת שָׁם אֵינוֹ חַיָּב, שֶׁאֵין לוֹ דִּין רְשׁוּת הָרַבִּים.

וּלְפִי סְבָרַת רַמְבַּ״ם (הלכות שבת פי״ד), כְּפִי מַה שֶׁנִּשְׁמַע מִדְּבָרָיו מִמַּה שֶׁמָּנָה הַמִּדְבָּר בִּכְלַל רְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא חִלֵּק אִם מְצוּיִים יִשְׂרָאֵל לְשֶׁאֵינָם מְצוּיִים, וּפֵרַשְׁתִּי בּוֹ בְּחִבּוּרִי ״חֵפֶץ ה׳״ שֶׁחִבַּרְתִּי בִּימֵי חָרְפִּי, שֶׁהָרַמְבַּ״ם מְפָרֵשׁ דִּבְרֵי אַבַּיֵי עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״כָּאן בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל״ – פֵּרוּשׁ, תַּנָּא שֶׁהִזְכִּיר הַמִּדְבָּר מְדַבֵּר עַל אוֹתוֹ זְמַן, לָזֶה מְנָאוֹ גַּם כֵּן, וְתַנָּא שֶׁלֹּא הִזְכִּיר אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּזְּמַן הַזֶּה, וּזְמַן הַזֶּה אֵינָן מְצוּיִים הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּלְצַד שֶׁאֵינָם מְצוּיִים לֹא טָרַח לְהַשְׁמִיעֵנוּ דִּינוֹ. וְאִין הָכֵי נַמֵּי שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה הַמִּדְבָּר רְשׁוּת הָרַבִּים, אִם כֵּן נַחְזוֹר לְקֻשְׁיָתֵנוּ לְדֶרֶךְ זֶה: לָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר״?

וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ עוֹד שָׁם (שבת צו:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: בְּמַתְנִיתָא תָּנָא מְקוֹשֵׁשׁ תּוֹלֵשׁ הֲוָה, עַד כָּאן. וּלְצַד שֶׁתַּקְשֶׁה לְדִבְרֵי הַתַּנָּא, וַהֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (חולין פח.) בְּדִינֵי כִּסּוּי דַּם חַיָּה וָעוֹף אֵין מְכַסִּין בַּעֲפַר הַמִּדְבָּר מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְלֵחָה וְאֵינָהּ מַצְמַחַת, עַד כָּאן. אִם כֵּן מִנַּיִן יָצְאוּ צְמָחִים בַּמִּדְבָּר שֶׁתְּלָשָׁם מְקוֹשֵׁשׁ? לָזֶה הִקְדִּים לוֹמַר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר , וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה פי״ט) שֶׁבְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה מַשְׁקֶה וְהָיָה מַעֲלֶה גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְאִם כֵּן הָיוּ גְּדֵלִים צְמָחִים בַּמִּדְבָּר לִתְלוֹשׁ. גַּם לִסְבָרַת רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שֶׁאָמַר (שבת שם) מְעַמֵּר הָיָה, יִתְיַשֵּׁב גַּם כֵּן הַכָּתוּב בְּדֶרֶךְ זֶה.

וַיִּמְצְאוּ אִישׁ וְגוֹ׳. אָמַר לְשׁוֹן מְצִיאָה, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ילקוט שמעוני) שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: צְאוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְכוּ׳ עַד כָּאן. לָזֶה אָמַר ״וַיִּמְצְאוּ״ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (אסתר ב:כג) ״וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא״.

מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. הִקְדִּים זִכְרוֹן הַמַּעֲשֶׂה קוֹדֶם זִכְרוֹן הַיּוֹם, וְלֹא אָמַר ״בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים״, לוֹמַר שֶׁלֹּא נִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ שַׁבָּת כְּשֶׁעָשָׂה מַעֲשָׂיו. וְאִם הָיָה מַקְדִּים זִכְרוֹן שַׁבָּת, הָיָה נִשְׁמָע שֶׁמְּצָאוּהוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, פֵּרוּשׁ הַיָּדוּעַ אֶצְלָם, אֲבָל מֵאָמְרוֹ ״מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ חוֹזֵר זִכְרוֹן הַשַּׁבָּת אֶל הַמְּקוֹשֵׁשׁ, שֶׁיּוֹדֵעַ כִּי שַׁבָּת הוּא. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי) נִתְחַכְּמוּ לְהוֹצִיא דָּבָר זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ הָיָה שֶׁהוּא שַׁבָּת מִמַּה שֶׁכָּפַל לוֹמַר בַּפָּסוּק שֶׁאַחַר זֶה ״מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים״, שֶׁבָּא לוֹמַר שֶׁאַחַר שֶׁהוֹדִיעוּהוּ שַׁבָּת הוּא חָזַר לְקוֹשֵׁשׁ. וּלְדַרְכֵּנוּ טַעַם שֶׁכָּפַל לוֹמַר פַּעַם שְׁנִיָּה ״מְקוֹשֵׁשׁ״ לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שִׁגְגַת מְלָאכָה, אֶלָּא הוֹדִיעוּהוּ כִּי הִיא מְלָאכָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ, וְהוּא אָמְרוֹ ״אוֹתוֹ מְקוֹשֵׁשׁ״, פֵּרוּשׁ הוּא הָיָה יוֹדֵעַ כִּי עוֹשֶׂה מְלָאכָה, וּבָזֶה הָיוּ לוֹ זְדוֹן שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכָה.