פרק 17

וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ וְגוֹ׳. טַעַם סֵדֶר זֶה, לְהַרְאוֹתוֹ כִּי ה׳ נָתַן בּוֹ כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל שְׂאֵת מַשָּׂא כָּל הָעָם, וּכְשֶׁמֵּאֵן חָזַר וְנָטַל מִמֶּנּוּ מַה שֶׁצָּרִיךְ לַבָּאִים לָשֵׂאת עִמּוֹ בְּמַשָּׂא הָעָם.

וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. כָּאן הֶחְלִיט מִמֶּנּוּ הַחֲזָרָה, פֵּרוּשׁ שֶׁהֲגַם שֶׁיַּחְזֹר מֹשֶׁה לוֹמַר אֶשָּׂא לְבַדִּי, אָמַר ה׳ אֵלָיו לֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. עוֹד רָמַז לוֹ שֶׁבְּאֶמְצָעוּת הַדָּבָר לֹא תִשָּׁאֵר הַנְּשִׂיאוּת וְהַמַּעֲלָה לְמֹשֶׁה לְבַדּוֹ, וְהוּא מַאֲמַר וְלֹא תִשָּׂא לְשׁוֹן נְשִׂיאוּת רֹאשׁ – לֹא תִהְיֶה לְבַדְּךָ כְּבַתְּחִלָּה. שׁוּב בָּא לְיָדִי מַאֲמַר חֲזַ״ל (במדבר רבה פט״ו) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי נָתַתִּי לְךָ בִּינָה וָדַעַת לְפַרְנֵס אֶת בָּנַי וְתִתְיַחֵד אַתָּה בְּאוֹתָהּ גְּדֻלָּה, עַכְשָׁיו מִשֶּׁלְּךָ הֵם נוֹטְלִים, עַד כָּאן. עוֹד יִתְבָּאֵר לִסְבָרַת הָאוֹמְרִים (סנהדרין יז.) ״וְלֹא יָסָפוּ״ – לֹא פָּסְקוּ, וּבָזֶה וְלֹא תִשָּׂא לְשׁוֹן נְבוּאָה, כְּאָמְרוֹ (מלאכי א:א) ״מַשָּׂא דְּבַר ה׳״, פֵּרוּשׁ לֹא תִהְיֶה אַתָּה נָבִיא לְבַדְּךָ אֶלָּא יִהְיוּ כָּל הַזְּקֵנִים נְבִיאִים גַּם כֵּן.