פרק 6

וְהָיְתָה שַׁבַּת וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁפָּטוֹ כִּשְׁאָר שֻׁלְחַן הַגָּבוֹהַּ שֶׁהַכֹּהֲנִים זוֹכִים בּוֹ, אֶלָּא ״לָכֶם״ – לְכֻלְּכֶם יַחַד, כֹּהֲנִים לְוִיִּם יִשְׂרְאֵלִים וְכוּ׳, וְחָזַר וּפֵרַט ״לְךָ״ וְגוֹ׳. וְאִם תֹּאמַר אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״לָכֶם״, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״הָאָרֶץ לְאָכְלָה לְךָ״ וְגוֹ׳? וְנִרְאֶה כִּי חָשׁ לוֹמַר בְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר הַקּוֹדֵם בַּפָּסוּק קוֹדֵם בָּאֲכִילָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ (ספרי) עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ וְגוֹ׳, מִמַּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים טו:ז) ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן״ וְגוֹ׳, לָזֶה קָדַם הַכָּתוּב וְכָלַל כֻּלָּם יַחַד וְאָמַר ״לָכֶם״, שֶׁאֵין גָּדֵר לְאֶחָד יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית.