פרק 2

דַּבֵּר וְגוֹ׳ וְאָמַרְתָּ וְגוֹ׳. טַעַם הַכֶּפֶל, לְצַד שֶׁיֵּשׁ בְּמִצְוָה זוֹ עִנְיַן מְנִיעַת עֲבוֹדַת אֲדָמָה וְהַפְקָרַת הַפֵּרוֹת הָעוֹלִים מֵהָאִילָנוֹת וְצֶמַח הָאֲדָמָה. כְּנֶגֶד מְנִיעַת עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה וַהֲכָנַת הַצְלָחָתוֹ אָמַר דַּבֵּר לְשׁוֹן קֹשִׁי, כִּי הוּא דָּבָר שֶׁאֵין רְצוֹן אָדָם חֲפֵצָה בּוֹ לְצַד הֱיוֹתוֹ מְנִיעַת הַטּוֹב, וּכְנֶגֶד הַפְקָרַת הַצּוֹמֵחַ אָמַר וְאָמַרְתָּ , כִּי הוּא דָּבָר שֶׁכָּל אֶחָד יִשְׂמַח בּוֹ שֶׁיֹּאמַר יָדוֹ בַּכֹּל, גַּם לְצַד הַהַבְטָחוֹת שֶׁצִּוָּה בָּעִנְיָן (ויקרא כה:כא) ״וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים״ אָמַר ״וְאָמַרְתָּ״, אֲמִירָה הַמְּסַעֶדֶת אֶת הַלֵּב.

עוֹד יִרְצֶה, לְצַד שֶׁמִּצְוָה זוֹ שֶׁל שְׁבִיתַת הָאָרֶץ יֵשׁ בָּהּ שְׁנֵי דְּבָרִים: הָאֶחָד דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן שֶׁעַל עֲבָדָיו חִיּוּב לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, וְהַשֵּׁנִי הֲגַם שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר זֶה בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ יִתְחַיֵּב עֲשׂוֹתוֹ כְּפִי הַדִּין, כִּי הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וּמַתְנֶה עִמּוֹ בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה תְּנָאוֹ קַיָּם, וּכְמוֹ כֵן הָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה מַתְנֶה תְּנָאִים, כְּאָמְרוֹ ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן״ וְלֹא אָמַר ״אֲשֶׁר נָתַתִּי״, אֲשֶׁר עַל כֵּן אָמַר כְּנֶגֶד דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן אָמַר ״דַּבֵּר״, וּכְנֶגֶד הֱיוֹת הַדָּבָר מִתְחַיֵּב מֵהַמִּשְׁפָּט אָמַר ״וְאָמַרְתָּ״, פֵּרוּשׁ בְּלֹא טַעַם גְּזֵרַת מֶלֶךְ יְקַבְּלוּ הַמַּאֲמָר.

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה הִיא כַּוָּנַת הַכָּתוּב בְּמַאֲמָר זֶה, אִם עַל שְׁנַת הַשְּׁמִיטָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּסָמוּךְ (ויקרא כה:ד) ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן״.

אָכֵן נִתְכַּוֵּן ה׳ לוֹמַר סָמוּךְ לְזִכְרוֹן הַנְּתִינָה לָהֶם שִׁיּוּר לַה׳ בָּאָרֶץ, וְהוּא אָמְרוֹ אֲנִי נֹתֵן וְלֹא מַתָּנָה חֲלוּטָה אֶלָּא וְשָׁבְתָה וְגוֹ׳ לַה׳ , וְחָזַר וּפֵרֵשׁ שִׁעוּר שַׁבָּת זֶה, אִם חֹדֶשׁ, אִם שָׁנָה, בְּכַמָּה שָׁנִים, וְאָמַר שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבָּת וְגוֹ׳, וּמֵעַתָּה אִם לֹא הָיָה אוֹמֵר הַכָּתוּב ״וְשָׁבְתָה״ וְגוֹ׳ אֶלָּא מַה שֶׁאָמַר אַחַר כָּךְ ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית״ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁשִּׁיֵּר ה׳ לְעַצְמוֹ שָׁנָה זוֹ, אֶלָּא שֶׁנָּתַן מַתָּנָה חֲלוּטָה לִצְמִיתוּת, וְלֹא כֵן הוּא.

וְהִצַּצְתִּי וְרָאִיתִי כִּי אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה בְּסֵדֶר מַעֲשֶׂה זֶה, כִּי אִם הָיָה ה׳ נוֹתֵן הָאָרֶץ עַל תְּנַאי, בְּהִבָּטֵל הַתְּנַאי תִּתְבַּטֵּל הַמַּתָּנָה, וּבְמַה שֶׁעָשָׂה הַשִּׁיּוּר כְּשֶׁיִּשְׁלְחוּ יָד בַּשִּׁיּוּר לֹא מִפְּנֵי זֶה תִּתְבַּטֵּל הַמַּתָּנָה, אֶלָּא עֲלֵיהֶם לִפְרוֹעַ כָּל הָעוֹלֶה בַּשִּׁיּוּר. וְהָעֵד הַנֶּאֱמָן מַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ויקרא כו:לד) ״אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה״ וְגוֹ׳, וּמֵעַתָּה אֵין בִּטּוּל לְמַתְּנַת הָאָרֶץ עַד עוֹלָם:

עוֹד נִרְאֶה טַעַם סְמִיכוּת ״וְשָׁבְתָה״ לְ״אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן״, עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ (בבא מציעא כג.) הֵן שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בִּמְקוֹם שְׁבוּעָה, וְהֶחָכָם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חָכְמָה הוּא ה׳ אֱלֹהִים, וְלָזֶה כְּשֶׁהוֹצִיא מִפִּי עֶלְיוֹן ״אֲנִי נוֹתֵן״ אֲמִירָתוֹ בִּמְקוֹם שְׁבוּעָה. אוֹ גַּם כֵּן לְצַד שֶׁמַּתְּנַת ה׳ לְיִשְׂרָאֵל דִּין צְדָקָה יֵשׁ לָהּ וַאֲמִירָתָהּ כְּדִין נֶדֶר (ראש השנה ו.), וְלָזֶה תֵּכֶף וּמִיָּד תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר לְאָמְרוֹ ״אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן״ אָמַר ״וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ״ וְגוֹ׳, וְזוּלַת זֶה מַה שֶׁאָמַר אַחַר כָּךְ ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית״ וְגוֹ׳ אֵינוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר לְמַאֲמַר הַנְּתִינָה שֶׁהֲרֵי הִפְסִיק בְּמַאֲמַר ״שֵׁשׁ שָׁנִים״ וְגוֹ׳ ״וְשֵׁשׁ שָׁנִים״ וְגוֹ׳.