פרק 17

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָמַר ״לֵאמֹר״, לְצַד שֶׁהַמִּצְוָה בָּאָה לְאַהֲרֹן כְּאָמְרוֹ ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן״ שֶׁהִטִּיל עָלָיו לְהַפְרִישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין מֵהַכֹּהֲנִים לֶהֱיוֹת שֶׁהוּא כֹּהֵן גָּדוֹל, לָזֶה אָמַר לֵאמֹר שֶׁיַּזְהִיר גַּם כֵּן כָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַמִּצְוָה, וְנִמְצְאוּ מֻזְהָרִים הַכֹּהֲנִים עַל עַצְמָן וְכֹהֵן גָּדוֹל גַּם כֵּן מֻטָּל עָלָיו לְבַל [יִגַּשׁ] (יָזִיד) אִישׁ בַּעַל מוּם.

אִישׁ מִזַּרְעֲךָ וְגוֹ׳. לֹא אָמַר כַּסֵּדֶר שֶׁאָמַר בִּתְחִלַּת הַפָּרָשָׁה, וְלֹא כַּסֵּדֶר שֶׁאָמַר בַּפָּרָשָׁה שֶׁאַחֲרֶיהָ ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ״, וְלֹא כְּסֵדֶר יַיִן וְשֵׁכָר שֶׁאָמַר ״אַתָּה וּבָנֶיךָ״ (ויקרא י:ט). וְאוּלַי כִּי נִתְכַּוֵּן ה׳ בְּמֶתֶק לְשׁוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁאַהֲרֹן וּבָנָיו מֻבְטָחִים מִכָּל הַמּוּמִין הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה, לָזֶה לֹא הִזְכִּיר לֹא הוּא וְלֹא בָּנָיו אֶלָּא ״זַרְעֲךָ״. וַהֲגַם שֶׁגַּם בָּנָיו יִקָּרְאוּ זַרְעֲךָ, אַף עַל פִּי כֵן מִמַּה שֶׁשִּׁנָּה הֶעִירְךָ כִּי עַל הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם הוּא אוֹמֵר. וְדִקְדֵּק גַּם כֵּן לוֹמַר ״מִזַּרְעֲךָ״, הִבְטִיחֲךָ שֶׁלֹּא יִפּוֹל הַמּוּם בְּכֻלָּם אֶלָּא בְּמִקְצָתָם, וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ פָּסוּק ״וְהוּא צָרוּעַ״ (ויקרא כב:ד).