פרק 19

שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ וְגוֹ׳. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרוּ טַעַם אָמְרוֹ ״לְבָנָה״, לוֹמַר שֶׁאֵינָהּ אֲדַמְדֶּמֶת, וּבַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת. וּמִנַּיִן לִתֵּן בַּשְׂאֵת אֲדַמְדֶּמֶת וּבַבַּהֶרֶת לְבָנָה חֲלָקָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶגַע צָרַעַת״ (ויקרא יג:כ), פֵּרוּשׁ, בְּסוֹף הָעִנְיָן. וְנִרְאֶה שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ הַתַּנָּא לְרִבּוּי שֶׁל ״נֶגַע צָרַעַת״ אֶלָּא לְפָתוּךְ שֶׁל שְׂאֵת, שֶׁלֹּא תֹּאמַר כֵּיוָן שֶׁלַּבְנוּנִיתָהּ אֵינוֹ עַז, אִם יָבֹא בּוֹ הַפָּתוּךְ יֶחְשַׁךְ הַלַּבְנוּנִית, תַּלְמוּד לוֹמַר, אֲבָל לֹא לַחֲלָקָה שֶׁל בַּהֶרֶת, כִּי הֲגַם שֶׁלֹּא הָיָה רִבּוּי שֶׁל ״נֶגַע צָרַעַת״ לֹא הָיִיתִי מְטַהֵר בַּהֶרֶת חָלָק, שֶׁלֹּא מָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ טֻמְאָה בִּשְׂאֵת יוֹתֵר מִבַּהֶרֶת.

וּפֵרוּשׁ הַכָּתוּב כֵּן הוּא: ״שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה״ – הֲגַם שֶׁהִיא אֲדַמְדֶּמֶת, כִּי גָוֶן הַבַּהֶרֶת יֵשׁ בּוֹ שְׂאֵת וְלֹא יִטְהַר לְצַד שֶׁגָּדַל בּוֹ מַרְאִית הַצָּרַעַת, וְלֹא הֻצְרַךְ רִבּוּי שֶׁל נֶגַע צָרַעַת אֶלָּא לְפָתוּךְ הַשְׂאֵת. וַהֲגַם שֶׁאָמַר הַתַּנָּא שְׁתֵּי חֲלוּקּוֹת, אַגַּב אֲמָרָהּ. וְדַע כִּי לָאו דַּוְקָא שְׂאֵת, אֶלָּא הוּא הַדִּין סַפַּחְתָּהּ שֶׁל בַּהֶרֶת וְשֶׁל שְׂאֵת מְטַמְּאִין בְּחָלָק וּבְפָתוּךְ. כֵּן מוּכָח בְּמַסֶּכֶת נְגָעִים (פרק א משנה ב), וְטַעְמוֹ מִמַּה שֶׁרִבָּה נֶגַע צָרַעַת – כָּל אַרְבָּעָה מַרְאוֹת שָׁוִים הֵם בְּדִין זֶה.