פרק 20

וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. פֵּרוּשׁ, שֶׁיָּצְאוּ כּוּלָּם כְּאֶחָד בִּזְרִיזוּת לְהָבִיא, וְלֹא הָיָה בָּהֶם אֶחָד שֶׁנִּתְעַכֵּב מֵחֲבֵרוֹ.

מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. פֵּרוּשׁ מִלְּפָנָיו, קוֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לָהֶם רְשׁוּת לַעֲמוֹד מִלְּפָנָיו, וַהֲגַם דְּאָמְרִינַן בְּיוֹמָא (נג,א) שֶׁאֵין רְשׁוּת לְתַלְמִיד לַעֲמוֹד מִלִּפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת, דָּנוּ יִשְׂרָאֵל כִּי כְּשֶׁאָמַר לָהֶם ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה״ וְגוֹ׳ וְגָמַר דְּבָרָיו כְּאִלּוּ אָמַר לָהֶם עֲמוֹדוּ. אוֹ אֶפְשָׁר כִּי אַהֲבַת הַדָּבָר קִלְקְלָה הַשּׁוּרָה. עוֹד נִרְאֶה שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ לְהַקְדִּים לְבַל יֵלֵךְ מֹשֶׁה וְיַקְדִּים לְהָבִיא כָּל הַצּוֹרֶךְ מִשֶּׁלּוֹ, כִּי עָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה וְחֵשֶׁק גָּדוֹל הוּא בַּעֲשׂוֹת מִצְוֹת ה׳, לָזֶה יָצְאוּ מִלְּפָנָיו, פֵּרוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (רות ד:ז) ״וְזֹאת לְפָנִים״, קוֹדֶם לוֹ.