פרק 4

אֶל כָּל עֲדַת וְגוֹ׳ לֵאמֹר וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לְמִי יֹאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאוּלַי כִּי לְצַד שֶׁלֹּא יְדַבֵּר מֹשֶׁה עִם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים הֲגַם שֶׁיִּהְיוּ שָׁם וְצִוָּה לֵאמֹר לָהֶם הַדְּבָרִים.

וְאָמְרוֹ זֶה הַדָּבָר וְגוֹ׳ לֵאמֹר יִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּסִפְרֵי (פרשת תצא) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר״ – טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁלֹּא תִדֹּר כָּל עִקָּר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם, עַד כָּאן. וְאָמְרוּ בְּפֶרֶק א׳ דִּנְדָרִים (נדרים ט.) שְׁתֵּי אוֹקִימְתּוֹת: א׳ שֶׁחוֹלְקִים בְּנֶדֶר, אֲבָל בִּנְדָבָה מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁיְּהֵא נוֹדֵב וּמְשַׁלֵּם, וּכְגוֹן שֶׁהָיָה בְּאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ בָּא לִידֵי תַּקָּלָה, וּכְמַעֲשֵׂה הִלֵּל שֶׁהָיָה מֵבִיא קָרְבָּנוֹ כְּשֶׁהִיא חֻלִּין לָעֲזָרָה וְשָׁם הָיָה מַקְדִּישָׁהּ. וְהַב׳ שֶׁחוֹלְקִים בִּנְדָבָה, וְלֹא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא נוֹדֵב אֲבָל נוֹדֵר לֹא, וְנוֹדֵב עַצְמוֹ דַּוְקָא בְּאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ בָּא לִידֵי תַּקָּלָה כַּנִּזְכָּר, יְעֻיַּן שָׁם. לְפִי זֶה יְכַוֵּן הַכָּתוּב לוֹמַר עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, כִּי לְצַד שֶׁקָּדַם לוֹמַר ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה כֹּל נְדִיב לֵב״, אִם כֵּן בִּנְדָבָה מְדַבֵּר הַכָּתוּב. לָזֶה אָמַר זֶה הַדָּבָר פֵּרוּשׁ, הַנְּדָבָה צִוָּה ה׳ לֵאמֹר אוֹתָהּ, פֵּרוּשׁ, דַּוְקָא בִּמְצִיאוּת זֶה שֶׁהוּא שֶׁצִּוָּה ה׳ שֶׁתֹּאמְרוּ נוֹדֵב וּמְשַׁלֵּם, וְהוּא בְּסֵדֶר שֶׁאֵינוֹ בָּא לִידֵי תַּקָּלָה. לְאוֹקִימְתָּא רִאשׁוֹנָה יַעֲלֶה דַּרְכֵּנוּ כְּרַבִּי מֵאִיר וּלְאוֹקִימְתָּא שְׁנִיָּה כְּרַבִּי יְהוּדָה.