פרק 22

אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר תֵּבַת ״אוֹתוֹ״ וְלֹא הִסְפִּיק בְּאָמְרוֹ ״אִם תְּעַנֶּה״ וְגוֹ׳, וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁחוֹזֵר אֶל הַסָּמוּךְ. וְנִרְאֶה עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא בְּפָסוּק ״לֹא תְעַנּוּן״: אֵין לִי אֶלָּא יָתוֹם וְאַלְמָנָה, שְׁאָר כָּל אָדָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תְעַנּוּן״, עַד כָּאן. וּכְפִי זֶה יֵשׁ אַזְהָרָה גַּם לִשְׁאָר כָּל אָדָם מִ״לֹּא תְעַנּוּן״, לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב אוֹתוֹ , פֵּרוּשׁ, אוֹתוֹ שֶׁמּוּזְכָּר בְּפֵרוּשׁ הוּא שֶׁעָנְשׁוֹ נְשֵׁיהֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיהֶם יְתוֹמִים, אֲבָל הַמְּעַנֶּה כָּל אָדָם אֵין עָנְשׁוֹ כָּל כָּךְ.