פרק 37

וּטְבָחוֹ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ לְשׁוֹר וָשֶׂה, אֲבָל טָלֶה וּגְדִי וְגָדְלוּ בִּרְשׁוּתוֹ וְנִשְׁתַּנּוּ בְּיָדוֹ – אֵינוֹ חַיָּב, שֶׁקְּנָאוֹ בְּשִׁנּוּי, וְשֶׁלּוֹ מָכַר אוֹ טָבַח. וְכֵן מוּכָח מִדִּבְרֵיהֶם (בבא קמא סה.).

הַשּׁוֹר. בַּמִּשְׁנָה (בבא קמא סב:) אָמְרוּ: אֵין חַיָּב בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֶלָּא דַּוְקָא שׁוֹר וָשֶׂה, וְלֹא חַיָּה וָעוֹף. וְטַעְמָם, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״, וְדוֹרֵשׁ אַחַת מֵהֶם לְמַעֵט כָּל חוּץ מֵהֶם, וּבְיִתּוּר שֶׁל אֶחָד הָיָה נִשְׁמָע הַמְכֻוָּן שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה הַדִּין בֵּין הַשּׁוֹר לַשֶּׂה.