פרק 17

וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק וְגוֹ׳. בְּחֶמְלַת ה׳ עֲלֵיהֶם נִתְכַּוֵּן לְהוֹדִיעָם קֹדֶם, לְבַל יִפְחֲדוּ בִּרְאוֹתָם כִּי הַיָּם נִשְׁאָר חָלוּק לִפְנֵי הַמִּצְרִיִּים כְּסֵדֶר שֶׁהָיָה חָלוּק לִפְנֵיהֶם, יָשׁוּבוּ לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת וּלְהַמְעִיט הָאֱמוּנָה בְּלִבָּם, וְיֹאמְרוּ הִנֵּה הֵמָּה עוֹלִים אַחֲרֵינוּ וְיִירְאוּ מְאֹד. לָזֶה הוֹדִיעָם וְאָמַר לָהֶם: דְּעוּ לָכֶם כִּי מִמֶּנִּי הָיוּ הַדְּבָרִים לְהִכָּבֵד בּוֹ, וַאֲנִי פּוֹרֵשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלֵיהֶם.