פרק 22

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ – צָרִיךְ לְדַקְדֵּק, לָמָּה בְּמַכַּת הָאַרְבֶּה הַסְּמוּכָה לָהּ, הֲגַם שֶׁאָמַר אֵלָיו ה׳ נְטֵה יָדְךָ, אָמַר הַכָּתוּב ״וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ״ וְגוֹ׳ (שמות י:יג), וְגַם בְּכָל הַמַּכּוֹת לֹא הָיְתָה מַכָּה שֶׁהִזְכִּיר בָּהּ נְטִיַּת יָד אֶלָּא מַטֶּה, וּבְמַכָּה זוֹ אָמַר אֶת יָדוֹ.

וְאוּלַי שֶׁיִּתְכַּוֵּן עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה יד,ב), כִּי חֹשֶׁךְ שֶׁל מִצְרַיִם הָיָה מֵאוֹתוֹ חֹשֶׁךְ דִּכְתִיב (תהלים יח:יב): ״יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ״, אֲשֶׁר עַל כֵּן לֹא נָהַג מִנְהַג מִעוּט דֶּרֶךְ כָּבוֹד לִנְטוֹת מַטֵּהוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה.

גַּם לְיֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמְרוּ (שמות רבה יד,ב) שֶׁחֹשֶׁךְ זֶה הָיָה מִגֵּיהִנֹּם, אוּלַי כִּי שְׁנֵיהֶם נִתְכַּוְּנוּ אֶל הָאֱמֶת, כִּי שְׁנֵי מִינֵי חֹשֶׁךְ הָיוּ: אֶחָד שֶׁשִּׁמֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁלֹּא רָאוּ וְגוֹ׳, וְאֶחָד שֶׁשִּׁמֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא קָמוּ וְגוֹ׳.