פרק 4

וַיִּשַׁע ה׳ וְגוֹ׳ וְאֶל קַיִן וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁלֹּא הִתְחִיל בְּהוֹדָעַת הַמֻּקְדָּם עַל זֶה הַדֶּרֶךְ ״וְלֹא שָׁעָה אֶל קַיִן וַיִּשַׁע אֶל הֶבֶל״, בָּא לְלַמְּדֵנוּ הַפְלָגַת רִחוּק קַיִן, שֶׁאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהָיָה נַחַת רוּחַ לִפְנֵי ה׳ בְּאֶמְצָעוּת מִנְחַת הֶבֶל, לֹא שָׁעָה לְקַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ, הֲגַם הֱיוֹתוֹ רִאשׁוֹן בַּתְּשׁוּרָה וְגָדוֹל בְּסֵדֶר הַלֵּדָה, יָרַד מַטָּה מַטָּה.

וְטַעַם שֶׁכָּפַל לוֹמַר אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל וְגוֹ׳, וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״אֶל מִנְחַת הֶבֶל וְאֶל מִנְחַת קַיִן״. כָּאן רָמַז כִּי הָאָדוֹן הָיָה מַרְאֶה פָּנִים שֶׁל רָצוֹן לִמְקָרְבֵי תְּשׁוּרָה, וְהוּא אָמְרוֹ וַיִּשַׁע אֶל הֶבֶל וְגַם קִבֵּל תְּשׁוּרָתוֹ, וְאֶל קַיִן לֹא הֶרְאָה פָּנִים לֹא לוֹ וְלֹא לִתְשׁוּרָתוֹ.